יש קטע כזה אצל הודים שעובדים עם תיירים ישראלים, שהם לא חושבים שהישראלים יצליחו לזכור איך קוראים להם (ובצדק) ולכן מאמצים לעצמם שם ישראלי קליט וזכיר. ההשראה לשמות היא כנראה מסרטי בורקס ישנים או משהו בסגנון, ולכן הם תמיד שמש, חזי או במקרה שלנו – פיני.
פיני מתגלה כהודי פטפטן שאי אפשר להבין אף מלה ממה שהוא אומר. המילים עצמן דווקא ברורות, אבל לא מתחברות למשפטים בעלי משמעות או הגיון. אנחנו מחליטים בכל זאת לסמוך על ההמלצות שקראנו באינטרנט וקובעים איתו לצאת לטרק, הליכה רגלית לא קשה מדי של יומיים שאמורה לקרב אותנו קצת לקודאי-קנאל. את יתרת הדרך הוא מבטיח שנעשה בג’יפ. לאור הצלחתו המטאורית של פיני בתחום התיירות הוא עצמו כבר לא יוצא לטרקים, אבל אומר שישלח איתנו את אחיו הקטן שהוא “בדיוק כמו פיני”.
התקלות מתחילות כבר מהרגע הראשון, כשמגיעה לאסוף אותנו ריקשה במקום הג’יפ המובטח. נהג הריקשה לא יודע אנגלית אז אפילו אין עם מי להתווכח, ואנחנו יוצאים לדרך. משום מה הנהג מתעקש לעצור בכל אטרקציה תיירותית שקיימת בדרך לנקודת ההתחלה של הטרק, הידועה בשם המרשים “טופ סטיישן”. כשעוצרים לחפש פילים או לצפות בסכר עצום, אנחנו עוד מתלהבים. אבל כשהוא לוקח אותנו למפעל תה ומציע גם שיט באגם אנחנו כבר מתחילים לחשוד שמשהו פה מסריח ודורשים שיסע לנקודת ההתחלה של הטרק. כשמגיעים לשם, כמובן שאין זכר לאח של פיני.
לנהג הריקשה אין קליטה בטלפון, אין יכולת כלשהי לתקשר איתנו באנגלית ובעיקר אין לו מושג מה לעשות איתנו. אחרי שעה המתנה אנחנו מבינים שארוחת הצהריים שפיני הבטיח כבר לא תגיע, מאתרים איזו מסעדה מקומית ואוכלים שם. אחרי שמיצינו את האוכל החריף עד בלתי אכיל (הבנות כמובן הולכות על בטוח, אורז לבן וביצים קשות) אנחנו יוצאים החוצה. עדיין אין זכר למדריך. נהג הריקשה מחכה איתנו ולפי הבעת הפנים שלו סובל לא פחות מאיתנו. כדי להעביר את הזמן אנחנו נכנסים לאיזו חורבה חשוכה שרק בהודו יכולה לזכות בשם צ’אי שופ ושותים צ’אי. עדיין אין זכר למדריך.
עוד שעה ועוד שעה. כבר אחרי שלוש בצהריים, עוד 3 שעות כבר חושך והמדריך איננו. מתוך ייאוש נהג הריקשה מסמן לנו שיסיע אותנו למלון הקרוב וישאיר אותנו שם, אבל כשאנחנו מתחילים לנסוע פתאום הנהג רואה את המדריך, שאכן נראה בדיוק כמו פיני רק בגרסת נער מתבגר, יושב באחת המסעדות ואוכל סוכריה על מקל. גם אחרי שכילינו בו את זעמנו, לא הצלחנו להבין מה בדיוק עיכב אותו כל כך הרבה שעות. מה שכן הצלחנו להבין, זה שהתכנית החלופית הגאונית שלנו – לוותר על החלק הראשון של הטרק ולרדת בג’יפ ישר לכפר בו אמורים לישון – בכלל אינה אפשרית, כי הדרך היחידה להגיע לכפר היא ברגל או על חמור.
אח של פיני (שלא משנה כמה שאלנו לא הצלחנו להבין איך קוראים לו, ולכן נקרא לו המדריך) לא מתרגש מהעצבים שלנו, ומבטיח שאם נצא עכשיו עדיין נספיק להגיע לכפר לפני החושך. אנחנו משום מה בוטחים בו, מעמיסים את התיקים שלנו על החמור ויוצאים לדרך.
די מהר אנחנו מרגישים ריח של שריפה, וקולטים שכל רכס ההרים מולנו בוער. המדריך שוב לא מתרגש, וטוען שזו שריפה יזומה שנועדה לחדש את הטבע או שקר אחר כלשהו. הוא גם טוען שזה ייכבה לבד. אנחנו מתקרבים והולכים למרגלות הרכס הבוער, ומתחילים ממש לדאוג. המדריך הולך אדיש ושר לעצמו שירים, וממשיך לטעון שהכל בסדר כי אנחנו יורדים למטה והאש בכלל מתפשטת למעלה. אנחנו לא משתכנעים, אבל בלית ברירה ממשיכים.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה מתונה, שיכולה להיות נחמדה אם לא מרימים את הראש ומביטים על ההר שעולה באש מולנו, אנחנו מגיעים לכפר. זה ללא ספק הכפר הנידח ביותר שראינו אי פעם, בסך הכל כמה בתים קטנטנים ופחונים על צלע ההר. התושבים יוצאים מהבתים להסתכל עלינו ולהגיד לנו שלום, העיזים קופצות בין הבתים, והכל מאוד שקט ופסטורלי. כאילו חזרנו בזמן לפחות 100 שנים אחורה. אנחנו תוהים איפה בכפר כזה יהיה בכלל גסט האוס, ואכן הגסט האוס המפנק שפיני הבטיח לנו מתגלה כמחסן עם רצפה עשויה מבוץ, עליה מונחים כמה מזרונים עטופים בניילון ושמיכות קרועות ומלאות חורים. המדריך לא זוכר איפה שם את המפתח של המחסן, אז עד שמגיע מישהו מהכפר ופותח לנו נכנסים בכלל דרך החלון.
מסתבר שהחדר עוד מפואר ביחס לשירותים, שהם פחון חשוך (וטוב שכך. ככה לא רואים את עשרות העכבישים שחיים שם) עם חור בול פגיעה וברז מים קפואים. איזה גיהנום. ואנחנו בתמימותנו הבאנו שמפו ובנינו על מקלחת.
כשאנחנו בטוחים שלא יכול להיות גרוע יותר, מופיעות פתאום להבות על ראש ההר מולנו. אנחנו קולטים שהשריפה לא כבתה אלא מתקדמת לפה והפעם ממש נלחצים. המדריך כהרגלו שאנן ואומר – בעודו מדליק מדורה בשבילנו, כאילו חסרה אש בסיפור הזה – שאין מה לדאוג כי האש רק עולה למעלה. אנחנו מסבים את תשומת לבו לכך שבעצם האש קצת יורדת בהר, ישר לכיווננו, והוא מאשר את הבחנתנו ורק ממשיך במאמציו להדליק את המדורה. הסיטואציה כל כך הזויה שזה כבר מצחיק, ואנחנו מחליטים לפחות ליהנות מהטבע, ויושבים מול המדורה, עוקבים אחר התקדמות השריפה ומתכננים דרכי מילוט.
קורים גם דברים חיוביים, כמובן: אחרי הליכה לשירותים החשוכים ומלאי החרקים כנראה כבר אין דבר בעולם שיפחיד את הבנות. כשמגיע האוכל באיחור של שעתיים הן כל כך רעבות שסוף סוף מסכימות לאכול צ’פאטי. והכי חשוב, האש על ההר ממולנו בסוף מפסיקה להתקדם ונרגעת, ואיתה אנחנו. הולכים לישון.
המדריך אמר לנו שקמים בשש ורבע לראות את הזריחה. כמו ילדים טובים אנחנו מכוונים שעון וקמים, רק כדי לגלות שרק לקראת שמונה השמש באמת עולה מעל לרכס ההרים במזרח. כך יש לנו שעתיים שלמות לצפות ברכס ההרים החרוך מולנו ולקלוט שהוא הרבה יותר קרוב ממה שחשבנו. את המדריך עצמו אנחנו מצליחים להעיר רק בתשע.
לארוחת הבוקר אנחנו צועדים לאחד מהבתים בכפר. הבית קטנטן וחשוך ונראה כמו בית של קטקטים. צריך ממש להתכופף כדי להכנס. את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים בידיים, על המיטה שבעלת הבית החביבה פינתה במיוחד בשבילנו. למרות התפאורה ההזויה האוכל מעולה (או שאנחנו פשוט מתים מרעב. טוב, ערים משש בבוקר) ואנחנו ממש נהנים, כולל הבנות שאוכלות בטרק הזה את כל סוגי האוכל ההודי שסירבו לאכול עד היום.
עד שאנחנו יוצאים לדרך כבר ממש חם. נותרו עוד 6 קילומטרים לסיום המסלול, במהלכם מתגלה שהמדריך התעלה על עצמו וגם לא הביא מספיק מים, גם לא דאג מראש לארוחת צהריים וגם לא הזמין ג’יפ שיאסוף אותנו לכיוון קודאי-קנאל. ואלו רק התקלות העיקריות. מבחינתו הכל מאולתר לחלוטין, גישה זורמת וקלילה שלצערנו פחות עובדת כשאתה צועד בחום עם 3 ילדים רעבים, צמאים ועצבניים.
בסוף הטרק אנחנו מגיעים לכפר, מתים מחום ומותשים. אחרי שאנחנו אוכלים (באיזו מסעדה מוזרה, מעין חדרון אפל ומלא זבובים, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה) ואפילו מוצאים מכולת עם מקרר שעובד וארטיקים, משתפר מצב הרוח. אבל כששוב מגיעה ריקשה מקרטעת לאסוף אותנו במקום ג’יפ – לנסיעה של למעלה משלוש וחצי שעות להרים – אנחנו כבר ממש מתעצבנים. אנחנו נשברים ועוברים לשיטה הישראלית הידועה לפתרון בעיות והוצאת כעסים, כלומר צעקות. להפתעתנו הרבה זה עובד ותוך 3 דקות אנחנו בתוך מונית ממוזגת ונוחה, עם חגורות בטיחות (גם מאחורה! רק חבל שהבנות כל כך התרגלו לנסוע בלי, שהחגורות עשו להן בחילה) ויוצאים לדרך. רק עוד שלוש וחצי שעות, ואנחנו בקודאי-קנאל.