השעה 2:30 לפנות בוקר, נחיתה במומבאי. אנחנו עדיין לא קולטים שצלחנו את כל הטיסות והגענו להודו. כנגד כל הסיכויים כל התיקים שלנו הגיעו איתנו – כבר סימן מעודד לבאות.
יש לנו 12 שעות עד לטיסת ההמשך לגואה. הזמנו מהארץ חדר במלון בסיסי ליד שדה התעופה, ולהפתעתנו מחכה לנו בשדה נהג שהמלון שלח כדי לאסוף אותנו, עם שלט ובו השם שלנו. רק בשביל להרגיש כל כך מכובדים היה שווה לטוס חצי עולם 🙂
האשליה שאנחנו טייקונים במסע עסקים חובק עולם מתפוגגת במהירות, כשהמלון מתגלה כמבנה מוזר עם ערימות זבל בכניסה, נער יחף שעוזר לנו עם התיקים וחדר עלוב כמצופה. טוב, רציתי הודו הארד קור, קיבלתי הודו הארד קור. שומרים על קור רוח. העיקר שהתיקים הגיעו איתנו. את השמיכות המטונפות הזכורות לשמצה מימי הצבא כ”שמיכות עם הסקביאס” מעיפים מהמיטות, ומוציאים מהתיקים את המצעים שהבאנו מהארץ. מי האמין שכבר בלילה הראשון נצטרך אותם. הבנות נרדמות מיד כמו שהן, עם הבגדים. לא שהבאנו להן פיג’מות, הרי אין מקום לכלום בתיקים. ועדיין איכשהו הצלחנו לצאת מהארץ עם 3 תיקים ענקיים ובנוסף תיקי גב קטנים לחמישתנו, ממש תעלומה. אולי ביום מן הימים נבין מה יש לנו בכל התיקים האלו. אנחנו מתקלחים, ומסתבר שאחרי יום של טיסות גם העלובה שבמקלחות מרגישה כמו ספא מפנק. זהו. אחרי כמה לילות בלי שינה, הולכים לישון.
חדר השינה במלון במומבאי. עיצוב פוסט מודרני
הכניסה למלון במומבאי
בשעה 10:00 בול, בדייקנות מפתיעה, דפיקה בדלת. אני מתעוררת ומעכלת איפה אני. בדלת עומד שוב הנער היחף, הפעם עם ארוחת הבוקר שלנו שמורכבת ממגדל יצירתי של צלחות וכוסות. כולם עוד ישנים. אני שותה את הצ’אי הראשון שלי בהודו. טעים. לא ייאמן, הצלחנו לעשות את זה, אנחנו בבומביי. בעצם במומבאי. מה הקטע עם שינוי השם של העיר? בחדר צפירות בלי הפסקה מהרחוב, די מפתיע בהתחשב בזה שלא ידעתי שיש בכלל חלון.
ארוחת הבוקר במלון במומבאי
אני מעירה את כולם ואחרי התארגנות זריזה אנחנו עולים על מונית חזרה לשדה התעופה, בתקווה שנצליח לעלות על הטיסה לגואה. בכרטיס הטיסה כתוב שאי אפשר לטוס ללא הצגת כרטיס האשראי שאיתו שילמנו, זה שבכלל נשכח בבהלת האריזות באחד הקרטונים בארץ. יודעי דבר אמרו לנו שבהודו הכל מסתדר לטובה, אז אנחנו אופטימיים.
מחלונות המונית העיר נראית מרתקת. המוני אנשים, נשים עם תלבושות צבעוניות, דוכני אוכל פזורים, הרבה זבל ולכלוך, אוטובוס בלי דלתות, אוטובוס בלי מושבים… והמון המון ריקשות. לא מאיים ונוראי כמו שתיארו לנו בארץ.
מגיעים לשדה, ההודים נחמדים מאוד ולאחר משא ומתן משתכנעים ומעלים אותנו לטיסה גם בלי כרטיס האשראי. עשינו זאת. נוחתים בגואה, ושוב נסיעה במונית עד לגסט האוס בחוף קולום ביץ’. אני והבנות מאחורה, כך שאחת הבנות יושבת עלי ואני מחזיקה אותה חזק ומשמשת כחגורת בטיחות אנושית. כולם נרדמים בנסיעה. אני מכריחה את עצמי לעמוד על המשמר ולהשאר ערה. בדרך מסביבנו שלל מראות משונים – פחונים עלובים, בתי קברות מפוארים, להבות ענק שמרגישים את גל החום היוצא מהן, המון משאיות עם אורות צבעוניים וכמובן פרות. וכולם נוהגים כמו משוגעים.
הגענו לגסט האוס. ביומיים הראשונים אנחנו מרגישים כמו זומבים, ישנים מלא ובקושי מתפקדים. אולי הגוף מאותת שצריך לנוח, אחרי כל הטירוף של האריזות והסידורים ופינוי הבית ואחרי כל כך הרבה לילות ללא שינה. רק אחרי יומיים מתחילים להתאושש, עוברים לחוף השכן מדרום – חוף פאטנם – ומתחילים להסתגל למציאות החדשה.
