על קודאי-קנאל שמענו עוד מהארץ. מה לא סיפרו לנו? הנוף מהמם, מייצרים שם שוקולד משובח, יש שם מאפייה מדהימה. בלונלי פלנט העיר מתוארת כ”היל סטיישן”, מלכת ההרים, אחת מהערים שהבריטים נמלטו אליהן מהחום הכבד שבמישורי הודו.
עם כל הציפיות האלו, לא פחות ולא יותר, אנחנו מגיעים לעיר. הגסט האוס שמצאנו (Padma Lodgings) מאוד נחמד, אבל העיר… עיר הודית טיפוסית. צפירות, מכוניות שמנסות לדרוס את הולכי הרגל (לאכזבתנו אין פה ריקשות. כבר התרגלנו להדרס על ידי ריקשות), קצת ביוב ברחובות, קבצנים, תרנגול מת באמצע הכביש. נו, הודו. רק קר יותר.
לא שאנחנו מתלוננים. יש פה שוק מטורף של ירקות ופירות בימי ראשון, מסעדות טיבטיות חביבות ואת האוכל ההודי הכי טעים שאכלנו בכל הודו (לא לפספס: Astoria Veg ברחוב הראשי). אנחנו הולכים כמעט כל יום למאפייה הידועה – חנות קטנטנה שלא עומדת בביקוש וכמעט תמיד הכל נגמר, לא משנה באיזו שעה מגיעים – רק שלא ברור אם אנחנו יותר נהנים מהסינמון רול שהשגנו בעמל רב או לראות את המוני ההודים נדחפים ומנסים להשתחל פנימה.
האגם בעיר אכן יפה, אבל משום מה הקיפו אותו בגדר מכוערת וטיילת עם כל מיני דוכנים. אז קצת קשה לראות אותו. זה מזכיר את איך שמסתירים את הים עם גדר פח מכוערת, בקצה הרחוב שלנו בתל אביב. אבל אגם אין בכל יום, אז אנחנו נכנעים לתחנונים של הבנות ומסכימים לצאת לשיט בסירת פדלים. תוך כדי השיט אנחנו מופתעים לראות שאנחנו הסירה היחידה שיש בה ילדים. או בני נוער. כל יתר הסירות מלאות בחבורות של הודים מבוגרים, שרואים בשיט בסירת פדלים בצורת ברבור דרך בילוי לגיטימית, וגם ממש נהנים מזה. מעורר תהייה. הם ילדותיים, או שאולי אנחנו אלו שמתבגרים מהר מדי?
עוד משהו שמאוד משמח את הבנות, זו גינת המשחקים שמצאנו בפארק בעיר. זה שכל המתקנים שבורים או סתם לא תקניים באופן שבישראל מזמן היה מוביל את האחראי למאסר עולם, לא גורע מהכיף ורק פותח פתח ליצירתיות. מה שקצת מפתיע זה שלא מדובר בגינה נידחת, אלא בפארק המרכזי בעיר שהכניסה אליו בתשלום.
ולעניין השוקולד. בערך מתחילת הטיול אנחנו מחכים לשוקולד המפורסם של קודאי-קנאל. ממש חולמים בנסיעות הארוכות על הררי שוקולד משובח. באמת יש פה המון חנויות שמתגאות בשוקולד Home Made, אבל אחרי לא מעט נסיונות אנחנו נאלצים להודות: חרא שוקולד. בלי להעליב, כמובן. השוקולד עשוי ממשהו כל כך עמיד שהוא אפילו לא נמס. אולי כשאתה סטלן בן 20+ השוקולד מותיר עליך רושם בל יימחה, פסגת הטיול, אבל בגילנו המופלג זה סתם משאיר בפה טעם של מרגרינה. לא שאנחנו באמת זוכרים מה הטעם של מרגרינה. גם הקטע של הייצור העצמי קצת לא אמין, לאור העובדה שבכל החנויות מוכרים בדיוק את אותו שוקולד (מצד שני, חשוב לציין שכנראה בכלל אנחנו הבעייתים, שמתלוננים כל היום על סירות פדלים ועל שוקולד לא איכותי. הילדים, כמו ההודים, נהנים בטירוף גם מזה וגם מזה).
חוץ מעוגמת הנפש עם השוקולד, האוכל מעולה. אנחנו כבר רגילים לאכול עם הידיים ומשתלבים בנוף. חביתה עם הידיים. סלט עם הידיים. אורז עם הידיים. הכל הולך. במסעדה שמתחת לגסט האוס הלכו עם זה צעד אחד קדימה, ולא רק שאין סכו”ם אלא גם אין צלחות, וכל האוכל מוגש על עלה בננה שאתה חייב לזרוק בעצמך בסוף הארוחה. איזו יעילות. חייבים לייבא את זה לארץ, זה יכול להיות הטרנד האקולוגי הבא.
אחרי שאנחנו מתאקלמים קצת אנחנו מבינים, שבדיוק כמו בארץ, הסוד הוא לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, ועוברים למלון בצד השני של העיר. אנחנו מקבלים חדר שמשקיף על נוף בלתי נתפס ב- Greenland Youth Hostel, שבניגוד לשמו הוא מלון די מפואר (בסטנדרטים של הודו, כמובן). משם אנחנו כבר לא יוצאים הרבה, כדי לא לפספס את הנוף.
באחד הימים אנחנו אקסטרה פעילים והולכים ברגל לכפר השכן, ואטה-קנאל. זה כפר קטן שהשתלטו עליו חבורות של צעירים אחרי צבא, ששוכרים בו דירות ומבלים את הימים בבישול, עישון וגירוש של קופים עם רוגטקות (לא בהכרח לפי הסדר הזה). שקלנו לרגע לנסות את חיי הכפר כדי שיהיה לנו מטבח ונוכל לבשל, אבל הנוף מהחדר שלנו ניצח. ותכלס גם המסעדות בעיר.
אחרי שמיצינו את הזריחות אנחנו שוקלים את המשך צעדינו. בקודאי-קנאל קריר ונעים אבל אנחנו יודעים שבמישורים למטה חום אימים. אנחנו מחליטים לעבור לצפון הודו, לרג’אסטן. הפעם לשם שינוי בטיסה, רכבת של 48 שעות זה טו מאצ’ גם בשבילנו. אנחנו יוצאים באוטובוס לילה לצ’נאי, שם יש שדה תעופה. הנסיעה עוברת מעולה בזכות הפקת לקחים ממאורעות העבר (לא להקשיב אף פעם לסוכנים נוכלים שמבטיחים שארבע מיטות יספיקו לחמישתנו), ובעיקר הודות לאיזה מאורע על טבעי, כנראה, שגרם לאוטובוס גם לצאת בזמן וגם להגיע לצ’נאי בשעה סבירה בבוקר ולא באמצע הלילה.
זהו. נפרדנו מקודאי, ואנחנו בעיר הגדולה – צ’נאי.