אז אנחנו בפושקר. לוקח לנו בערך יום ורבע לקלוט שהרצון לראות ערים נוספות בראג’אסטן התאדה ואיננו. בשביל מה לנסוע לעוד מבצר או ארמון, מה זה משנה בכלל. אם טוב לנו פה, אפשר פשוט להשאר פה. אין לאן לרוץ ואין לאן למהר, כדברי השיר הידוע (נוותר על המשכו מפאת חוסר רלוונטיות, שאגב הולך וגובר מיום ליום). במשוואה של שהייה מול טיול, פתאום השהייה מנצחת. התעייפנו מנסיעות וממעברים, ובעיקר אנחנו מבינים שפחות חשוב מה אנחנו רואים, אלא איך ומי אנחנו בתוך כל זה. ואם כיף לבנות בבריכה של המלון, ובמסעדה הצמודה יש גם מזרונים נוחים לרביצה, גם נוף לאגם וגם את המאסאלה צ’אי הכי טעים בהודו, מי אנחנו שניסע מפה?
אז נשארים. והשגרה טובה לבנות. כבר אחרי שבוע בפושקר אנחנו רואים כמה הן פורחות. אומרות שלום למוכרים בשוק, מסתחבקות עם העובדים ב- Shiva לאפה (כן, זה מה שזה נשמע. דווקא טעים), מאכילות כל יום את הפרות בחצר של המלון ומשחקות עם הילדות ההודיות שעושות קעקועי חינה. תופסות בטחון. מתחילות לדבר אנגלית. אגב, כדי שלפחות יצאו מהמסע הזה עם קצת אנגלית, אנחנו קובעים חוק: כל אחד מזמין לעצמו לבד אוכל במסעדות. הישרדות זה פה. השיטה עובדת היטב בעיקר בקטע של הקינוחים (“נוטלה פנקייק פליז”) והשייקים (“מנגו שייק פליז”), אבל העיקר שעובדת.
חבורת הילדים שנוצרה פה מעסיקה את עצמה. הם מדביקים אחד את השני בטרנד של הכנת צמידי מקרמה, מתרוצצים לבד בעיר וקונים חוטים ואבנים ואחר כך יושבים שעות ומשייפים וקולעים. בשקיעה כולם מגיעים ל-Sunset Point על גדת האגם, מסתכלים על אמני הריקוד והג’אגלינג ומתאמנים בהולה-הופ.
ואנחנו פשוט פה, שוהים. או Nesting, בשפת המשפחות המטיילות. הזמן מרגיש אחרת. זה ההבדל האמיתי. לא יודעים איזה יום היום או מה השעה. הזמן נמתח ומתקצר. חסר משמעות. וכולו לרשותנו ולרשות הילדים, מה שלא קרה מעולם. פשוט נמצאים ביחד. אוכלים ארוחת בוקר שעה או שעתיים או שלוש. כמה שצריך. ואז שוכבים על המזרונים במסעדה וקוראים או מציירים או משחקים או עושים שיעורים שעה או שעתיים או שלוש. כמה שצריך. ומזמינים עוד משהו לאכול לצהריים. ומתלבטים אם ללכת עכשיו לקניות? להסתפר? או מחר? וכבר שבוע דוחים את זה. ואז הולכים עם כולם לראות את השקיעה, עד שמחשיך. רק כשאחת הבנות כבר ממש מתלוננת שהיא רעבה זה סימן לקום ולהחליט איפה נאכל היום. אוכלים בנחת. כשאין כלים לשטוף או בית לסדר, אוכלים בכיף. ובסוף הולכים לשתות שייק פירות, סתם כי זה בדרך למלון והבנות מבקשות יפה ואין לנו מושג מה השעה. וממילא קמים מחר בבוקר מתי שקמים, הרי אין למה למהר.
השוק הוא מקום הבילוי העיקרי פה. זה בעצם רחוב עם המון חנויות, ואם נתעלם מהאופנועים – שדוהרים בלי להסתכל את מי הם דורסים – ממש כיף להסתובב פה. אנחנו קונים ערימות של מזכרות ולונגים ואפילו סמל אום ענקי (שספק אם ישתלב בדירתנו התל-אביבית) ושולחים בחבילה לישראל. אני קונה מכנסי עלי-באבא נוחים (שספק אם ישתלבו בקוד הלבוש התל-אביבי) וזונחת את המכנסיים שהבאתי מהארץ. אנחנו קונים צעיפים הודיים, מסתפרים אצל הספר בכיכר המרכזית שגם עושה לבנות לולו בשיער (מעין ראסטה ארוכה עם חוטים וחרוזים), ומתחילים להיראות כאילו אנחנו באמת מטיילים בהודו. אנחנו קונים חישוק ואפילו קונים דאפו (הבד המשונה הזה, שילידי 95′ ואילך מצליחים לסובב במהירות ולהעיף באוויר), ומתחילים להשתלב בתחושת הקרקס שיש פה.
כל יום בערב יש תהלוכות מוזרות ברחוב המרכזי. זה מתחיל במוזיקה מזעזעת ומחרישת אזניים שיוצאת מרמקולים שמורכבים על עגלות. אחריהן, שיירה של אנשים שמחזיקים בנורות פלורסנט ענקיות שמחוברות זו לזו בחוטי חשמל, ובסוף גנרטור שמפעיל את כל הבלאגן הזה. עם התהלוכה עוברת תזמורת מכובדת, הנגנים עם חליפות ועניבות אבל תמיד יחפים. ולסיום עוברים כמה אנשים בריצה, מחזיקים לפידים בוערים ונושאים דמות קטנטנה של אחד מהאלים ההודיים.
פסק הזמן בפושקר מוביל אותנו לכמה מסקנות ביניים ואפילו קצת תובנות:
ספרי קריאה לילדים. כבר חודשים אנחנו מחפשים ספרי קריאה לילדים בכל מקום, החל בחנויות יד שניה ומסעדות עם ספרים להחלפה וכלה בבתי חב”ד (אל תטרחו. יש שם רק ספרי קודש או לכל היותר ספרים מצויירים מוזרים על יוסל’ה ושמירת השבת). מצוקת ספרי הילדים כל כך גדולה שהבנות קוראות כל מה שאנחנו שמים עליו יד, מהנסיך הקטן ועד האלכימאי. הן קוראות ספרים שלעולם לא היו קוראות בארץ, וכשאין ברירה גם את הלונלי פלנט של הודו. הכל הולך, לפחות שלוש פעמים ושוב מהסוף להתחלה. אנחנו מנצלים את הסיטואציה כדי להוריד למכשירי הקינדל שהבאנו ספרי מופת; פה כבר יקראו הכל, אין בררנות. והן באמת קוראות הכל והמון. בפושקר אנחנו סוף סוף מוצאים ספרי ילדים (בעיקר בספריה של “העין השלישית”) וגם ילדים להחליף איתם ספרים; כבר סיבה טובה להשתקע פה.
היציאה מהמטריקס. אנחנו פוגשים פה לא מעט מטיילים צעירים, שאומרים שכל הכבוד לנו כי “קשה לטייל עם ילדים”. כמה שהם טועים. לקום מוקדם בבוקר כשהשעון מצלצל, להתארגן ולהביא את הילדים לבית הספר בזמן כולל סנדוויצ’ים וארוחת בוקר, לרוץ לעבודה, לעבוד כל היום, לרוץ בחזרה לאסוף את הילדים ואז לבשל לנקות לסדר לכבס לקנות לארגן להביא לעזור בשיעורים ולתאם – זה קשה. פה, בסך הכל צריך להחליט באיזו מסעדה נאכל צהריים או ערב. ולכבס מדי פעם. זה הכי קל שיכול להיות.
לפתוח את העיניים ואת הלב. בגלל שאנחנו משפחה, נורא קל לנו להתנתק מהסביבה. יש לנו מספיק רעשי רקע פנים משפחתיים שדי טבעי לנו להסתגר בתוך עצמנו, להיות ביחד ולא להכיר אנשים חדשים. כמובן שעם משפחות אחרות החיבור מיידי, אבל עם כל יתר המטיילים אין הרבה קשר. פה אנחנו קולטים שחלק משמעותי מהטיול זה פשוט להכיר אנשים. הרי אנחנו לא עושים טרקים או באים לכבוש את ההימלאיה, אז לפחות נדבר עם מי שמסביבנו. ומה שמתחיל בלהגיד שלום הופך מהר מאוד לשיחות מרתקות עם אנשים מכל העולם, ושוב אנחנו נזכרים כמה אפשר ללמוד מכל אחד.
מה אני? כששואלים אותי פה מה אני עושה בחיים, אני עונה אוטומטית “עורכת דין”. טוב, זה מה שעשיתי כל החיים. זה מה שאני טובה בו, לא? זה העוגן שלי. אבל האמת היא, שלחזור לעריכת דין נראה לי עכשיו סביר בערך כמו לדרוס פרה מול אוטובוס מלא הודים. ובעצם אני גם מטפלת בנשימה מעגלית. זה מה שלמדתי בשנים האחרונות במקביל לעבודה. זה מה שבאמת מלהיב אותי, מרגש אותי, מעניין אותי, נותן לי סיפוק. אז למה לא להגיד את זה? אני קולטת שהגיע הזמן ליצור מציאות. לדמיין איך אני רוצה שהחיים יראו, ולהגיד את זה באומץ. וכשאני עושה את זה דברים מיד קורים, ואני מוצאת את עצמי מעבירה סשנים של נשימה על גג המלון, מתחת לכיפת השמים, מול האגם הקדוש של פושקר.
בסוף החום מנצח הכל: אחרי שבועיים וחצי בפושקר, פתאום נהיה חום אימים. תוך כמה ימים הטמפרטורות קפצו לכמעט 40 מעלות. התחושה היא כמו באילת, רק לפני המצאת המזגן. מתחת למאוורר עוד אפשר לנשום, אבל בכל הפסקת חשמל – ויש כאלו בשפע – אנחנו מחשבים את קיצנו לאחור. הבנות התחילו לקרוא לפושקר “פוש-חם”. מיום ליום הטמפרטורות עולות, הכל רותח ורק בבוקר ובערב אפשר להסתובב בחוץ. אנחנו מבינים שזו רק תחילתו של החום הנורא (בעל המלון מספר שבעוד חודש אם נשים בצק בחוץ, הוא יהפוך לבד לצ’אפאטי), ומחליטים להימלט מפה. היעד הבא: רישיקש.
