בהודו כמו בהודו, הכל מפתיע. דווקא האוטובוס היוקרתי שהזמנו לנסיעת לילה ממייסור ל- Alappuzha (המכונה בקיצור אלפי), מתגלה כסיוט.
האוטובוס המכונה “Semi Sleeper”, שסוכן הנסיעות שיווק לנו בערמומיות, הוא פשוט אוטובוס שניתן להשעין בו קצת אחורה את המושבים. השיפוע של המושב (שיכול לשמש היטב בחקירות של השב”כ) הוא בדיוק בזוית שמצד אחד לא מאפשרת לך ממש לישון, ומצד שני גורמת לך להחליק למטה עם כל עצירה של האוטובוס. הדרך גם מלאה פיתולים ומהמורות, שלא בדיוק עוזרים. בנוסף לכל הצרות, מסתבר שכחלק מחוויית הנסיעה מוקרן בטלויזיה מקרטעת ליד הנהג סרט בוליוודי טיפוסי, בסאונד מחריש אזניים. אנחנו כמובן לא מצליחים להרדם, לשלוש הבנות יש בחילה, באוטובוס מוזיקה הודית בקולי קולות כי השחקנים בסרט שוב פתחו בריקודים ושירים שלא קשורים בכלל לעלילה ואני מוכנה לכל תרחיש עם שקית ניילון ביד ומתפללת שהסיוט הזה ייגמר כבר.
כמעט שלוש שעות לאחר תחילת הסרט, כשעדיין לא התחילה אפילו להתבהר העלילה המרכזית, קורה נס. עוזר הנהג החליט שרירותית שצריך ללכת לישון וכיבה את הטלויזיה. תודה לאל. בעצם אנחנו בהודו, תודה לאלים. סוף סוף יש שקט באוטובוס ודי מהר כולם נרדמים חוץ ממני (חבל שאין תיעוד, כי בבוקר כולם התלוננו שלא עצמו עין). באחת העצירות הלא ברורות שהאוטובוס עושה מדי פעם, עולה אדם מבוגר ומתיישב לפנינו. כל כמה שניות הוא משתעל ממש חזק ונאנח ובסיום האנחה משמיע קול שנשמע כמו בכי. יחד עם הצפירות הבלתי פוסקות של האוטובוס זה נשמע כמו הפסקול של הדרך לגיהנום, ולי רק נותר לקוות שמה שיש לו לא מדבק.
ארבע וחצי לפנות בוקר, אני עדיין ערה. אני פותחת את ה- google maps כדי להבין איפה אנחנו, וקולטת שעוד קילומטר מגיעים למרות שהסוכן הנכלולי הבטיח שנגיע רק בבוקר. אני מעירה את כולם במהירות בדיוק כשהאוטובוס עוצר בתחנה, ואנחנו יורדים ומוצאים את עצמנו עומדים עם כל התיקים בחושך, בגשם, לידנו תעלת מים מסריחה ומלאה יתושים.
למזלנו מצאנו מיד נהג ריקשה שגם הסיע אותנו וגם התקשר בעקשנות עד שהצליח להעיר את בעל הגסטהאוס, בזמן שאנחנו עומדים בחושך ובגשם ליד השער הנעול. הבנות ממש גיבורות-על ואפילו לא מתלוננות, ואני מעודדת את עצמי במחשבה שמה שלא הורג מחשל. בסוף בעל הגסטהאוס פתח את השער, התנצל שהחדר עדיין תפוס ואמר שבינתיים יש לו חדר אחר שנוכל לנוח בו. הוא לוקח אותנו למעין מחסן נטוש בחצר עם אור קלוש, שירותים מטונפים ומיטת נוער אחת. במצבנו אנחנו לא בררניים והסטנדרטים שלנו מינימליים, או, אם להודות באמת, לא ממש קיימים. אנחנו מאושרים שיש מאוורר שמעיף מאיתנו את עשרות היתושים, ונשכבים חמישתנו על המיטה הקטנה, כשכל אחד נדחף בתנוחה משונה לשטח פנוי שהוא מוצא. לא ברור איך, אבל אנחנו מצליחים להרדם במצב הזה.
אנחנו מתעוררים בבוקר, מגלים שהחדר שלנו כבר פנוי ומוכן והכל נראה טוב יותר. אחרי מקלחת זריזה אנחנו יוצאים לחפש מקום לאכול ארוחת בוקר. הולכים באופטימיות לכיוון החוף, ותוך כדי הליכה קולטים שהיום יום ראשון וכמעט כל המסעדות והחנויות סגורות. ומה שפתוח נראה די נטוש ולא בא לנו לחטוף קלקול קיבה. לבסוף בחוף הים השומם אנחנו מוצאים דוכן שמוכר ביצים קשות מצופות באיזו בלילה ומטוגנות. אמנם נשמע מוזר, אבל אנחנו מתים מרעב והתור ליד הדוכן משכנע אותנו. מסתבר שזה ממש טעים ואפילו הבנות אוהבות את זה, אז אנחנו אוכלים לארוחת בוקר מלא ביצים קשות מטוגנות ולקינוח מכינים לנו גם בננה מטוגנת.
הגענו לאלפי כדי לשוט בתעלות המים המפורסמות (back waters) של קרלה. אבל ההסתובבות בעיירה המדכדכת והשוממת, המלאה בתעלות מים עומדים ובהן בעיקר צמחים ויתושים, קצת מוציאה לנו את החשק. קרן האור היחידה פה זה מסעדה בשם Indian Coffee House, שהיא חלק מקואופרטיב היסטורי של מסעדות בהודו שממשיכות לפעול ללא שינוי מאז שהוקמו בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, כולל המחירים המגוחכים בתפריט ומלצרים חבושים בכובעי טווס מצחיקים.
אחרי ארוחות צהריים וערב מעולות במסעדה ובעיקר בדיחות על הכובעים של המלצרים, אנחנו מרגישים שמיצינו את נפלאות העיר ומחליטים לשנות תכניות ולנסוע למחרת בבוקר עוד דרומה, למונרו איילנד. מונרו איילנד, Here we come.
