#10 תמונת מצב

שוב אין מים בברז. יורדת לחצר של הגסט האוס לחפש ברז כדי לצחצח שיניים לפני השינה. מזל שכבר התקלחתי מקודם, כשהביאו לנו hot bucket למקלחת של הבנות.

מפתיעה את עצמי. לא ידעתי שאני כל כך לא מפונקת. הייתי בטוחה שהשנים קלקלו אותי. אבל פה, תוך שבוע פתאום הכל עובר. אין מים חמים? לא נורא, נתקלח במים קרים. אין מים בכלל? לא נורא, נמלא איכשהו דלי ונאלתר. הכל סבבה. מצבים שבישראל היו מקור להתמוטטות עצבים, פה מתקבלים בשלוות נפש תהומית.

המצעים בגסט האוס קרועים? לא נורא, זה בלאי טבעי. אין בכלל מצעים? לא נורא, נישן בציפית מהבית. לא כיבסנו אותה כבר חודש, כולל אחרי הנסיעה ברכבת? לא נורא, ננער חזק והחיידקים יעופו.

אף אחד מאיתנו לא היה בהודו לפני כן. מרוב ששמענו מיליון אזהרות, הזמנו כרטיס הלוך להודו וחזור מסינגפור, על כל צרה שלא תבוא. תכננו לנחות, לראות מה זה בכלל הודו ולהחליט אם נשארים או עוברים לטייל במדינות קצת יותר נורמליות. הדבר היחיד שהבטחנו לעצמנו הוא לתת להודו הזדמנות של לפחות שבועיים, לפני שנברח מפה.

היום זה נראה לנו מצחיק. ככל שאנו מטיילים יותר אנו רואים כמה הודו מוזרה ומרתקת ושונה מכל מה שמוכר לנו, ומצד שני כמה קל לטייל פה. ההודים נחמדים ומתים על ילדים, האוכל מצוין והכל ממש זול. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שני חדרים נפרדים בגסטהאוס (משמע שני שירותים, שתי מקלחות, מלא ספייס ואפילו יקיצה טבעית בימים שהבנות לא מחליטות לריב בקולי קולות מול הדלת של החדר שלנו). אנחנו יכולים במשך חודשים לאכול במסעדות 3 פעמים ביום. ויש המון גמישות. לא צריך לתכנן מראש את הטיול. אם נחמד נשארים, ואם לא פשוט ממשיכים הלאה.

אנחנו מסתגלים במהירות מפתיעה לאורח החיים החדש. לכל אחד מאיתנו כל כך מעט בגדים שכל יום צריך לכבס. מארונות עמוסי בגדים עברנו לשני זוגות מכנסיים ובקושי 3 חולצות לכל אחד. וגם זה איכשהו יוצא במצטבר ממש כבד. אגב כביסה, להפתעתנו אין פה בשום מקום מכונות כביסה. בהודו התנהג כהודי, אז אנחנו מצטרפים לטרנד ומכבסים ביד (יותר נכון אני מצטרפת ואני מכבסת. ותולה. ומקפלת. אבל מי סופר), מול עיניהן המשתאות של הבנות שחשבו שכביסה זה סוג של קסם שהמכונה עושה, ולא העלו על דעתן שזו פעולה שבן אנוש יכול לבצע. מסתבר שאחרי שמסבירים לילדים את הטכניקה, הם אפילו מתלהבים וזה הופך לפעילות משפחתית מבוקשת.

בימים הראשונים גם לא הבנו למה תמיד יש דלי במקלחת. מאוד מהר קלטנו שבהודו פשוט מתקלחים עם הדלי. זו שיטת המקלחת ההודית, והם אפילו די גאים בה (כמו שחלק מחוויית האכילה זה לאכול עם הידיים). בחלק מהמקלחות אין בכלל ראש טוש כמו שאנחנו מכירים. ואם יש הוא לא פועל. ואם במקרה יוצאים ממנו מים הם תמיד רותחים או קרים מדי או רק משפריצים לצדדים על האסלה ועל כל מה שמסביב חוץ מעל מי שנמצא בדיוק מתחתיו. אז הפתרון של להכין לעצמך דלי מים בטמפרטורה האידיאלית ולשפוך על עצמך בעזרת דלי קטנטן עם ידית פתאום נראה פחות הזוי. ויש משהו מאוד פשוט ונעים במקלחת כזו (שלא לדבר על החסכון במים), שגרם לבנות להודיע מיד שאנחנו חייבים לקנות דלי ולהתקלח ככה גם בישראל.

וזה לא שהכל קל. אין פשוט “ללכת ברחוב”. גם בכפר קטן כל הליכה היא ניסיון לא להדרס על ידי הריקשות והאופנועים שדוהרים בלי לראות אף אחד ממטר, ובמקביל לא ליפול לבורות הביוב הפתוחים. וגם לא לקבל מכה בראש ממוטות הברזל שבולטים מעמודי החשמל בדיוק בגובה של ראש של ילד, ולא לקבל כוויה מהשמן הרותח בדוכנים של האוכל, ולא להתקרב לכלבים שמשוטטים בהמוניהם ברחובות, ולהחביא את הבננות בתיק מהקופים וכמובן לא להבהל מהפרות, הן נחמדות ולא עושות כלום (חוץ מתקרית אחת, בעיקר משפילה, בה פרה החליטה לנגוח עם הקרניים בישבן שלי) אבל להזהר לא לדרוך בתוך הקקי שלהן שנמצא בכל מקום.

בנוסף, ככל שאנחנו מתרחקים מאיזורי התיירות ומ”שביל החומוס” הידוע, נושא האוכל לבנות נהיה מסובך יותר. בגואה ובהאמפי היה שפע של אוכל מערבי מצויין, מפסטות ועד שניצל וצ’יפס, וגם את הדאל (תבשיל מעדשים) ידעו ברוב המקומות להכין לא חריף. במקומות פחות תיירותיים הסיפור שונה. במסעדות ההודיות המקומיות גם מה שאנחנו מזמינים עם התחינה הקבועה “נו ספייסי, איטס פור דה צ’ילדרן, זירו ספייסי. נו בלק פפר. נו צ’ילי” עדיין מגיע בדרך כלל חריף רצח. כשאנחנו מזכירים שביקשנו לא חריף, המלצר טועם מהמנה ובמבט מופתע אומר “אבל זה בכלל לא חריף”, או קורא לטבח שבמבט מופתע אומר “אבל לא שמתי במנה שום דבר חריף”. ולך תסביר שהמנה כל כך חריפה שאפילו אנחנו אחרי ביס אחד לא יכולים יותר לדבר או לנשום.

ונקודה אחרונה למחשבה. כל הזמן אנחנו מדברים על “הטיול”, עד שאדם חכם אחד (שלגמרי במקרה הוא אחי) העיר והאיר את עינינו ואמר – זה לא טיול. זה החיים שלכם עכשיו. וואללה. לא חשבנו על זה ככה. מתי טיול הופך לחיים? חודש? חודשיים? שנה?

בינתיים אנחנו פה, ממשיכים לנסות להבין מה יש בה, בהודו. ממשיכים במסע.