אחרי שמיצינו את השיט בתעלות בקרלה ובעיקר את הלחות ויתושי הענק, אנחנו מחליטים לנסוע לכפר קטן בהרים בשם קומילי. המטרה: לראות קצת טבע אחר (ובמילים אחרות, להזיע פחות). האמצעי: אוטובוס לוקאל של חמש שעות. שאנחנו ניסע ברחבי הודו עם נהג צמוד ואוטו מפואר? חס ושלום (אם עוד מותר להגיד את המילה הזו). אנחנו זוכרים מה הקאסטה האמיתית שלנו אי שם בישראל, ונוסעים יחד עם המקומיים. אם כבר אז כבר, כמו שאומרים. הארד קור זה אנחנו.
אגב, בארץ לנסיעה של שלוש שעות לצפון עם הבנות (שגם אותה אנחנו עושים גג פעם בשנה. ובאוטו, ברור, הרי מי חושב בכלל לנסוע באוטובוס כאלה מרחקים), אנחנו צריכים לפחות יומיים של הכנה מנטלית. שלא לדבר על כמויות הסנדוויצ’ים שלוקחים לדרך. ואילו פה, לנסיעת אוטובוס של 5 שעות – שמי יודע כמה זמן תיקח בפועל, הרי אנחנו בהודו – אנחנו רק קונים בקבוק מים. כנראה באמת בחיים הכל יחסי.
מרגע שהנסיעה מתחילה, אנחנו קולטים שלא היעדר האוכל צריך להטריד אותנו, אלא זה שהנהג נוהג כמו מטורף. קצת רקע תיאורטי, למי שכמונו לא היה בהודו או היה והספיק לשכוח: הנהיגה בהודו מבוססת על כלל אחד מרכזי והוא שיש לעקוף כל הזמן. לא משנה אם יש פס הפרדה לבן. לא משנה אם יש גשם או ערפל. אם בא אוטו ממול. אם בא אוטובוס ממול. אם יש גם פס הפרדה לבן וגם ערפל וגם גשם וגם בא אוטובוס ממול. העקרון זהה – חייבים לעקוף כל הזמן. הכלל השני הוא שחייבים לצפור כל הזמן. הצפירה משמשת כתחליף לאיתות ולכל פעולה אחרת שהנהג אמור לעשות (חוץ מלעשן כמובן. ולהדליק את הסיגריה במיומנות כשרק המרפקים שלו מחזיקים את ההגה).
נאמן לכללים אלו, נהג האוטובוס יוצא מיד בתחילת הנסיעה לעקיפה אחת רצופה, שנמשכת בערך 5 שעות. למעשה רוב הנסיעה אנחנו בכלל בנתיב הנגדי, נוסעים במהירות מטורפת ובצפירות מחרישות אזניים. גם כשבאים כלי רכב ממול, נהג האוטובוס לא ממצמץ וממשיך בנתיב הנגדי. בדרך כלל הנהג שבא מולנו נכנע ראשון ויורד לשוליים. רק כשממול מגיחות משאיות ענק הן מנצחות בקרב (מי אמר שהגודל לא קובע?), ונהג האוטובוס בולם בפתאומיות וחותך בחזרה לנתיב השמאלי, בזמן שכולנו עפים קדימה על המושבים שלפנינו. שלטי אזהרה בצידי הדרך, בהם כתוב באופן לחלוטין לא מעודד Speed thrills, but it also kills רק מחזקים את המסקנה שהנהג פשוט נהנה. יענו מכוניות מתנגשות, אבל באמיתי.
הבנות דווקא חושבות שכל הטלטולים והנפילות ממש משעשעים ושזו דרך מעולה להעביר את הנסיעה. אנחנו, בתור המבוגרים האחראיים, זוכרים שזה אוטובוס ולא רכבת הרים ופחות נלהבים משיטת הנהיגה הזו. במשך כל הנסיעה אנחנו נאחזים חזק במושבים, מחזיקים את הבנות ומתנחמים בזה שמרוב אקשן אין להן כמעט בחילות. ואולי אפילו נגיע מהר יותר, בתקווה שנגיע.
בסוף הגענו בשלום. העצבים המעורערים שלנו נאלצים לעבור מבחן נוסף בתוך קומילי בדרך לגסטהאוס, כשנהג הריקשה לוקח אותנו במהירות מטורפת דרך כל מיני סמטאות חשוכות וצרות באופן חשוד. אם היינו בדרום אמריקה היינו בטוחים שזו חטיפה או לפחות שוד, אבל אנחנו בהודו. זו סתם עוד נסיעה שגרתית. כבר ציינתי שכל הנהגים פה מטורפים?
לאחר מסע האימה הזה אנחנו צריכים לפחות שבוע התאוששות. התמקמנו בגסטהאוס שקט בקצה העיירה, מול היער, ששמו באופן מתבקש Jungle View. ממרפסת החדר אנחנו רואים המון קופים (במיוחד כשיש אוכל באיזור), ציפורים, סנאים הודיים ענקיים (כן, יש חיה כזו) ועוד כל מיני בעלי חיים בלתי מזוהים. אנחנו קצת מסתובבים בעיירה, והרבה נחים במרפסת.
זו עיירה קצת מוזרה, בלי הרבה תיירים (ישראלים בכלל כמעט ואין) ועם רחוב מרכזי אחד רועש. מבחינה קולינרית אין פה הרבה היצע. את המסעדה ההודית הגדולה מול תחנת האוטובוסים אנחנו מחרימים בקטע עקרוני אחרי שגילינו שלא רק שהמחירים בתפריט באנגלית פי חמישה מהתפריט המקומי, אלא גם נעלם ממנו באורח פלא כל האוכל השווה (כמו טאלי. מה נסגר איתם? לא כל התיירים רוצים פיצה). אז לא נשארו הרבה אופציות שלא נראות כמו מלכודות תיירים, ואנחנו מחלקים את זמננו בין הדוכנים בשוק האוכל הלילי ליד תחנת הג’יפים (אנחנו עפים על האוכל ההודי, הבנות פחות אבל זורמות עם חביתה ופאראטה), לבין מסעדה שהבנות התבייתו עליה – Chrissie’s, בה יש פלאפל בתוך משהו דמוי לאפה. בארץ אף אחת מהן כנראה לא היתה אפילו טועמת את זה, אבל פה המנה זוכה להערצה. כבר ציינתי שהכל יחסי?
מסתבר ש- Chrissie’s זה גם מלון של אחד האנשים החביבים שפגשנו אי פעם, במקור בדואי מסיני, שטייל לפני שנים בהודו וראה כי טוב אז נשאר פה. אין ספק שהאיש יודע מתי לעשות אקזיט. הוא כל כך שמח שאנחנו מגיעים כל יום למסעדה, שהוא מזמין אותנו לבריכה המפוארת בגג של המלון. קצת בריכה (עם מגבות!) ואנחנו מרגישים לפחות כמו בריזורט מפואר בתאילנד.
ליד קומילי יש שמורת נמרים מאוד ידועה, אבל מסתבר שכל המסלולים הם רק מגיל 12 ומעלה. לא נורא, ממילא לא ממש רצינו לראות נמרים, אז במקום זה אנחנו מחליטים לעשות טיול ג’יפים. כמובן שבדיוק רבע שעה אחרי שאנחנו יוצאים לדרך, מתחיל מבול מסוג שעוד לא ראינו בהודו. אנחנו בתוך ענן של ערפל וגשם שוטף, כאילו שופכים עלינו דליים שלמים של מים. בגלל שהבטיחו לנו סיור של שלוש שעות, הנהג לא חוזר לעיירה אלא מתעקש להמשיך לטפס עם הג’יפ בשבילים תלולים שהפכו לנהרות, לקפוץ על סלעים ולעצור בכל מיני נקודות תצפית למרות שאי אפשר בכלל לצאת בגלל הסערה שבחוץ. כצעד מחאה סגרנו את כל יריעות הברזנט של הג’יפ, ואנחנו מסרבים לצאת ויושבים רטובים לחלוטין וקפואים בזמן שהנהג ממשיך לטלטל אותנו בדרכים ומבטיח שתיכף נראה פיל. בסוף המסר נקלט, הנהג מבין שמיצינו את החוויה ופונה לחזור. איכשהו הוא מצליח לצלוח את הדרך חזרה לעיירה ואני נשבעת שזו הפעם האחרונה שאני עולה על ג’יפ.
אחרי 6 ימים בקומילי מיצינו את ההתבוננות בקופים במרפסת, וגם כל מי שהצטנן בעקבות טיול הג’יפים שב לאיתנו. אנחנו נפרדים מהקופים ומהסנאים ויוצאים באוטובוס ליעד הבא: מונאר.