אחרי חודש וקצת בטיול אנחנו מתחילים להרגיש את הפז”מ. קונים שרשרת אורות לקשט את החדר. קונים כבל מאריך כדי שיהיה לנו חשמל גם במרפסת (שלא לדבר על זה שהשקעים פה תמיד במקומות הכי הזויים. ומודבקים בסלוטייפ). מצליחים להיות ניידים למרות ריבוי התיקים והילדים. אז אחרי כל זה, הנסיעה מקומילי למונאר – 5 או 6 שעות באוטובוס מקומי, מי סופר בכלל – לא ממש מזיזה לנו.
אנחנו עולים לאוטובוס הריק בנקודת המוצא שלו בקומילי, ובוחרים לאחר סקירה מכנית ופיזיקלית מדוקדקת את המקומות הכי טובים (גזור ושמור: לא הכי מקדימה כי שם המנוע שמתחמם ומרעיש, לא הכי מאחורה כי מרגישים כל קפיצה. בקיצור, באמצע). רק אחרי שהתמקמנו אנחנו מגלים שחוץ מאיתנו יש באוטובוס עוד נוסעים. ג’וקים. אני מרגיעה את צעקות האימה של הבנות ומבטיחה שאין מה לדאוג, ג’וקים הרי לא באמת נוסעים באוטובוסים וברור שהם ירדו ברגע שנתחיל לנסוע (להלן: טעות מס’ 1).
הנסיעה מתחילה ולפליאתנו הרבה הנהג יחסית זהיר. כלומר, צופר דקה כן ודקה לא ועוקף רק מדי פעם כשבאמת אפשר, ולא כמדיניות קבועה. כנראה בזכות הנהיגה הזהירה, הג’וקים לא יורדים מהאוטובוס אלא נוסעים איתנו בסבבה ואפילו מדי פעם מטפסים על המושבים שלנו. חוץ מהתקלויות אקראיות עם הג’וקים הנסיעה ממש רגועה, ומרוב שעמום אנחנו מתחילים להיות רעבים. האוכל היחיד שהבאנו זה קצת בוטנים עטופים בנייר עיתון שקנינו בתחנה, אבל בדיוק כשאני מוציאה מהתיק את הבוטנים האוטובוס קופץ על איזו אבן, נייר העיתון נפתח וכל הבוטנים עפים ומתפזרים בכל האוטובוס. מאיפה הרעיון ההודי המחורבן לארוז בוטנים בנייר עיתון מגולגל? כל האוטובוס מלא מקומיים שמסתכלים בתמיהה מי התיירים שמצליחים ללכלך את האוטובוס עוד יותר מרמת הלכלוך הסטנדרטית שלו, אז אני מנסה לתקן את המצב ולהעיף את הבוטנים עם הרגל לכיוון דלת האוטובוס, שכמובן פתוחה כל הנסיעה (להלן: טעות מס’ 2). הבוטנים לא מצייתים ופשוט נמעכים על רצפת האוטובוס. לפחות לג’וקים יהיה מה לאכול.
הדרך למונאר עוצרת נשימה. למזלנו, האוטובוס שכנראה בשימוש עוד מימי הבריטים מתקשה בעליות ואנחנו נוסעים ממש ממש לאט, מה שגורם לתהום להראות פחות מפחידה. הבנות מבואסות מהיעדר האקשן שהתרגלו לו בנסיעות אבל מקבלות פיצוי בדמות מבול פתאומי שמרטיב אותנו, כי מסתבר שאין באוטובוס חלונות אלא רק תריסי עץ ישנים.
מונאר עצמה מתגלה כעיירה הודית טיפוסית, כלומר מוזנחת ורועשת. אנחנו ישנים בגסט האוס חביב בשם Aida, שממוקם בשולי העיירה באיזור שנקרא משום מה Old Munnar. מבני התעשייה וגיבוב המלונות המכוערים שנמצאים פה, מצליחים להסוות את העובדה שאנחנו בעצם בתוך עמק מהמם ומוקפים במטעי תה שנטעו פה עוד הבריטים. מצד שני, מאוד נוח לנו פה כי ממש ליד המלון יש שלוש מסעדות הודיות מעולות (במיוחד האמצעית), כך שיש אספקה סדירה של אוכל טעים, כולל אוכל לא חריף (לשמחת הבנות) ובננות מטוגנות בשמן שכנראה לא הוחלף מימי הבריטים אבל הולכות מעולה עם מסאלה צ’אי (לשמחתנו).
אז מה עושים במונאר?
בעיקר מטיילים במטעי התה. פשוט יוצאים מהמלון ומתחילים ללכת.
במטעים פגשנו את קוטפות התה, שעובדות ימים שלמים כשהן כפופות בתנוחות בלתי אפשריות. הן ממש שמחו לקראתנו ואפילו הציעו שנשאיר את הבנות כשידוך לבנים שלהן. הבנות התלהבו פחות מההצעה (ועוד פחות מהעתיד הצפוי להן פה). אגב, הנשים שעצרו לידינו, כולן עם משא בלתי נתפס על הגב או על הראש, מיהרו ללכת כשראו מרחוק את הממונה מתקרב ואמרו שהוא יכעס אם ידע שדיברו איתנו. כמו תמיד הממונים פה הם גברים, שמסתובבים חסרי מעש ורק משגיחים שהעבדים, סליחה, הפועלות, לא ינוחו אפילו לרגע.
באחד הימים אנחנו מחליטים לשמח את הבנות, ונוסעים לפארק חבלים בשם Wonder Valley. בהודו כמו בהודו, מסתבר שבפארק אין כמעט מתקני חבלים, ואלו שיש הם רק מעל גיל 10 או מושבתים ולא תקינים. מצד שני, הפארק אכן נמצא בעמק ירוק ויפה, ויש המון מתקנים אחרים כמו מכוניות מתנגשות (שמופעלות על המקסימום, לדעתנו בטעות, מה שגורם להן לנסוע מהר מדי ואז ההתנגשות מרגישה ממש כמו תאונה אמיתית), משחקי וידאו, קליעה למטרה עם רובה שנראה אמיתי ולכן ברחנו משם, ביתן אימה ועוד כל מיני מתקנים לא קשורים כמו לנסוע עם אופניים על חבל. למרות שהגענו בשבת, חוץ מאיתנו היו בפארק רק זוגות מקומיים חגיגיים, כנראה בירח דבש. לא היה אף ילד נוסף בכל הפארק. ולא בני נוער. מסתבר שבשביל ההודים פארק שעשועים זה בכלל למבוגרים. כל המקומיים השתוללו ושיחקו במשחקים, ולנו לא נותר אלא לדמיין את הלונה פארק בתל אביב מלא במבוגרים שלקחו יום חופש, השאירו את הילדים בבית ובאו לשחק קצת.
ביום אחר ביקרנו בפארק בכניסה לעיר בשם Hydel Park, שהתגלה כגינה ציבורית גדולה ודי מוזנחת, מה שלא הפריע להמוני הודים בלבוש חגיגי להגיע לשם ולעשות סלפי בכל פינה. וגם נסענו לטיול עם נהג ריקשה שלקח אותנו לכפרים ולמפלים באיזור, והכי חשוב – לימד את הבכורה לנהוג בריקשה.
אחרי שבוע במונאר אנחנו מחליטים להמשיך לכיוון קודאי-קנאל, שעל יופיה שמענו עוד בישראל. במונאר אנחנו פוגשים סוף סוף עוד מטיילים, שממליצים לנו לעשות את הדרך בטרק רגלי במקום באוטובוסים. אנחנו מחליטים ללכת על זה, ומתאמים מול מדריך טיולים הודי שקורא לעצמו בשם הקליט אך חשוד “פיני”, לצאת ביחד לטרק (להלן: טעות מס’ 3, עליה יסופר בהרחבה בפוסט הבא).
