אנחנו בדרך לרישיקש. זו נסיעת הלילה השישית שלנו בהודו, ואנחנו מוכנים כמו שועלי קרבות ותיקים. כבר לא מופתעים כשמגלים שנקודת האיסוף היא בכלל לא בתחנת אוטובוס, כמו שניתן היה לצפות, אלא מתחת לסתם עץ בצומת חשוכה בפאתי פושקר. לא מתפלאים שהאוטובוס שמגיע הוא בכלל לא זה שהזמנו, או שאחרי חצי שעה צריך לעבור לאוטובוס אחר. גם כבר רגילים לעובדה שמדי פעם האוטובוס עוצר עצירות בלתי ברורות בשולי הדרך, ככה סתם. אנחנו גם לא מאוד מופתעים לגלות שתאי השינה באוטובוס כל כך קטנים שאפילו אני, מטר שישים וטיפה, בקושי מצליחה ליישר רגליים.
אבל עם כל נסיוננו אנחנו עדיין מופתעים, כשבאמצע הלילה הנהג מחליט פתאום לשמוע מוזיקה הודית בווליום מחריש אזניים. בהתחלה היה נדמה שזה מבחוץ, אבל הרעש לא מפסיק. שיר אחרי שיר ב- Full Power, כמו שההודים בפושקר אומרים. העוצמה מטורפת. אני רוצה ללכת לנהג ולבקש שינמיך – רק חסר לנו עכשיו שהבנות יתעוררו – אבל רואה ממרומי המיטה שכל הרצפה והמעבר מלאים אנשים ישנים. מאיפה הם צצו פתאום?
אני מסתכלת קדימה ורואה את הנהג יושב ליד ההגה, קישוטים משתלשלים עליו מהתקרה ואורות בשלל צבעים מהבהבים סביבו. נראה שלעולם לא תעבור במוחו המחשבה “ואללה, זה אוטובוס שינה ועכשיו כבר אחת וחצי בלילה, אז אולי כדאי שאתן לנוסעים לישון קצת”. הדרך החסומה אל הנהג מותירה לי זמן למחשבות, ולמראה כל ההודים שישנים על הרצפה אני קולטת שאין מה לעשות, ככה זה פה. עובדה שחוץ מאתנו אף אחד לא ער. ובטח שאף אחד פה לא מתכוון לבקש מהנהג שיחליש את המוזיקה. בארץ על הרבה פחות מזה כבר היו פה צעקות ואיומים. ופה? כולם פשוט ישנים.
כידוע, בנהיגה בהודו יש כמה כללים בסיסייים: אם אתה לא צופר אתה לא קיים; הגודל כן קובע; והכלל החשוב מכל – חייבים לעקוף כל הזמן. נאמן לכללים אלו, הנהג צופר כמעט כל הנסיעה ועוקף כל דבר שנמצא על הכביש. האוטובוס מספיק גדול כדי לדחוק הצידה מכוניות ואפילו משאיות קטנות (אופנועים בכלל אף אחד לא סופר פה), והנהיגה המטורפת יחד עם מוזיקת הטראנס ההודית והאורות הצבעוניים המהבהבים מסביב לנהג, גורמים לי לחשוב לרגע שאנחנו בתוך איזה משחק מחשב. הניקוד אגב, הוא לפי מספר המכוניות שהנהג מעיף מהנתיב. שוב אני נשבעת שזו הנסיעה האחרונה שלנו פה. לא שבאמת יש לנו ברירה, או שנהגי המוניות, הריקשות והג’יפים נוהגים לאט יותר. כולם מטורפים במידה שווה.
בשלב כלשהו המוזיקה מפסיקה ואני נרדמת במחשבה האופטימית שהנה, בסופו של דבר, הנסיעה דווקא סבבה. האופטימיות מתאדה כשבשש בבוקר אנחנו מתעוררים ורואים שהאוטובוס עומד בכיכר מלאה פרות וזבל. האויר מלא בפיח צהוב, ומהגג של האוטובוס פורקים סחורה וזורקים למטה חבילות ענקיות. בודקים בגוגל מפות איפה אנחנו בכלל, ומגלים שאנחנו בדלהי. דלהי?!? איך הגענו לדלהי?!!?!? הסוכן מפושקר, זה שקורא לעצמו בשם החשוד “שמש”, הבטיח שנגיע לרישיקש עד תשע בבוקר. ואנחנו רחוקים מאות קילומטרים מרישיקש. החורבן מתעצם כשאנחנו קולטים שאנחנו באוטובוס בלי מזגן, שהומלץ לנו לנסיעת לילה כדי שלא נקפא למוות. אבל אוטובוס בלי מזגן ביום? בחום? בדלהי?!?
כעבור עוד שש שעות מורטות עצבים (נחסוך מכם את תיאורן. רק נציין שהאיום של להיצלות בגיהנום כבר לא יעבוד עלינו בגלגול הזה), אנחנו יורדים בעיר הארידוואר. כמובן שהאוטובוס פשוט עוצר ליד מזבלה באמצע שטח עפר, ולא בתחנה נורמלית. ולנהגי הריקשות אסור להכנס לשם אז צריך לטפס עד אליהם, בעליה תלולה עם כל התיקים. וחם ממש. ואז עוד שעה בריקשה עד רישיקש. בנוסף לכל הצרות כל הדרך יש פקק תנועה עצום, אבל הנהג פותר את זה באלגנטיות ונוסע בשוליים, חצי על הכביש וחצי בשדה, כאילו הריקשה היא רכב 4X4. אנחנו כל כך עייפים ורעבים וחם לנו שלא אכפת לנו מה יעשה, העיקר שנגיע. בסוף מגיעים לרחוב שלאחריו אין כניסה לכלי רכב, והנהג מוריד אותנו להתמודד לבד עם מר גורלנו: חבורת זומבים מיוזעים ומכוסי אבק, עם יותר מדי תיקים כבדים פלוס חישוק, צועדת בסמטאות עד לגשר לקסמן ג’ולה שחוצה את נהר הגנגס.
מסתבר שזה חג כלשהו והעיר מלאה תיירים והודים, ועל הגשר פקק דחוס של הולכי רגל, אופנועים, פרות וקופים. אנחנו בקושי מצליחים לחצות את הגשר לצד השני, ואז עוד צריכים להתמודד עם המשימה המורכבת של למצוא את הגסט האוס שלנו שכמובן שאין לו כתובת. למה שלמשהו בכלל בהודו תהיה כתובת? כתובת זה לחלשים. בסוף מצאנו, אכלנו, התקלחנו, ישנו, ואפילו התאוששנו. מסקנה: הכל בחיים עובר. מסקנה נוספת: לעולם לא לנסוע באוטובוס לילה מפושקר לרישיקש. עדיף כבר ללכת את זה ברגל במשך חודש וחצי, או פשוט לקחת רכבת לדלהי ומשם עוד רכבת לרישיקש. אולי זה יקח עוד יום, אבל מה זה עוד יום מול 17 שעות טלטולים בצינוק לא ממוזג, כשהאוכל הזמין היחיד הוא בננות וחבילה מעוכה של עוגיות שוקולד צ’יפס.
ברישיקש קורים לנו כל מיני דברים, חלק אפילו מעניינים. נספר עליהם, ממש לא לפי סדר החשיבות:
גסט האוס. אנחנו מתאכסנים בגסט האוס בשם המוזר “שילה מוהן”, שנמצא במבנה מוזר עוד יותר. נראה כאילו איזה אדריכל עישן פה קצת יותר מדי בשנות השישים ויצר מבוך של מלבני לגו צבעוניים. גם אחרי 3 ימים אני לא מצליחה להבין איך מגיעים לחדר שלנו. הקופים, להבדיל, בעלי חוש ניווט טוב יותר ומצליחים גם להגיע אלינו לחדר וגם לגנוב את כל הבננות.
ליל הסדר. אנחנו מגיעים לרישיקש יום לפני ליל הסדר. הבטחנו לבנות שנחגוג את החג, אבל לא בא לנו על בית חב”ד אז אנחנו מאתרים ליל סדר אלטרנטיבי במסעדה שנקראת La-So-Va. האוכל טבעוני ומאוד טעים ולשמחתנו כולל, במקום מצות, חלות ופוקאצ’ות שנאפו בזה הרגע. גם הקטע של קריאת ההגדה איכשהו נשכח לגמרי, ומזל שכמה צעירים שרו בסוף הערב את “אחד מי יודע” (ליתר דיוק, את המעט שזכרו) כך שיכולנו לסמן וי גם על החלק ההלכתי של הערב.
נהר הגנגס. כמו תמיד, האטרקציה המוצלחת ביותר עבור ילדים היא מים. בריכה, ים, נחל, שלולית, דלי, ביוב, הכל הולך. העיקר שיש מים. החלק של נהר הגנגס שעובר ברישיקש קרוב מאוד למקורות הגנגס, מה שאומר שעוד לא הספיקו לזהם ולטנף אותו. התוצאה היא נחל רחב עם מים צלולים ונקיים, חופים עם חול לבן ושקיעות מרהיבות.
מפלים. כנ”ל. ילדים ומים שזזים מהר זה בכלל שילוב מנצח. לא רחוק מרישיקש יש מפלים קטנים וגדולים. בקטנים נהנינו ממסלול הליכה נחמד ושקט בתוך נחל עם בריכות טבעיות ולא עמוקות. המפל הגדול, לעומת זאת, באמת היה גדול ומפחיד ועמוס בהמוני הודים שמנסים לעמוד מתחתיו או לטפס עליו ולהשאר בחיים, והמוני הודיות עם נעלי עקב.
פוג’ה. הלכנו בערב לטקס הפוג’ה המפורסם בגשר רם ג’ולה. ליד הגשר מצאנו רק כמה מוכרות עם קערות פרחים ונרות. 10 רופי. קנינו. התחלנו לחפש את הפוג’ה המפורסמת, ואין כלום. אנחנו שם לבד עם עוד כמה הודים. טוב, כנראה עבדו עלינו. אנחנו מחכים קצת, כבר כמעט חושך. בסוף אנחנו מדליקים את הנרות, שולחים אותם על פני המים ומבקשים משאלה (שיטבע בגנגס מי שאמר לנו שחייבים לבוא לפה לראות את הטקס).
פוג’ה, טייק מס’ 1. אבל איפה כולם?
רק למחרת בבוקר נדבר עם שכנינו לקומה בגסט האוס, ונגלה שבכלל היינו במקום הלא נכון. אחרי כמה ימים נחזור לשם, הפעם מצויידים בהוראות הגעה מדוייקות.
מקדש הפעמונים. ליד לקסמן ג’ולה מקדש גבוה, בו בכל קומה שוכנים המוני אלים. ליד כל אל פעמוני ענק שצריך לצלצל בהם למזל או ברכה או קארמה או מי יודע מה. בשביל ילדים זה כמו לונה פארק: רצים יחפים למעלה במעלה הקומות ומצלצלים בכל הפעמונים. הרעש מחריש אזניים אבל אין דרך טובה מזו להוצאת אנרגיה בזמן הפנוי שבין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים.
אגב ארוחות. על גדות הגנגס לא מעט מסעדות. בכולן נוף מרהיב ובריזה טובה וכיף לרבוץ בהן שעות, אבל בכולן בדיוק אותו תפריט משעמם שנראה שהומצא על ידי ישראלי שמאוד אוהב לארוחת בוקר שקשוקה, צ’יפס, סלט, לבנה ופיתה. והפוך על בסיס סויה. על צ’אי ראוי לשמו, בכלל אין על מה לדבר כאן.
מה זה הטיול הארוך הזה? ברישיקש, ככה פתאום, הטיול נראה ארוך מדי. עברנו בדיוק שלושה חודשים, ומצד אחד “או מיי גוד, זה עבר כל כך מהר”, אבל מהצד השני יש לנו עוד ארבעה וחצי חודשים וזה נראה המון. יותר מדי. מה היה רע בטיול של חודשיים או שלושה? כמה אפשר לאכול במסעדות, להסתובב ברחובות בין פרות וטוסטוסים, לשמוע צפירות ולהתאמץ לא להידרס? אולי חסרה לנו שגרה. אולי צריך לשנות את המסלול.
אני מחליטה להזיז קצת את הגוף. זה כבר יצור איזו תנועה שתזיז אותנו, מי יודע לאן. במקרה (או שלא) אנחנו ברישיקש, בירת היוגה העולמית, אז יאללה, מחר בבוקר קמים מוקדם והולכים ליוגה.
יוגה והרהורים. אני והבנות מתחילות ללכת כל בוקר ליוגה. מסתבר שיש שיעורים בסטודיו בגסט האוס שלנו, ממש מול החדר (הרי עם כל הכבוד, לפני ארוחת הבוקר אין לנו כוח ללכת רחוק מדי). אני עדיין לא לגמרי קולטת איך מהחיים הכי מסודרים שאפשר לדמיין, עורכת-דין ועוד בבנק עם שעון נוכחות והכל, הגעתי לפה, להודו, לרישיקש, לשיעור יוגה. ועוד עם הבנות, במקום שהן תהיינה עכשיו בבית-הספר. ואני רואה איך הבנות גדלות. איך הבכורה מבינה כבר את כל ההוראות של המורה ליוגה ומתרגמת לאחיות שלה. איך הן לומדות על התרבות ועל דת ההינדו, מתעניינות ומזהות את כל האלים (טוב, את רובם. יש אינסוף) ואת בודהה ואת דגלי התפילה הטיבטיים.
החווה של יאש – Mount Abode. אנחנו נוסעים לשני לילות לחווה מבודדת ליד רישיקש, עליה שמענו מחברים. כדי להגיע לחווה צריך לקחת מונית למקום שכוח אל ומשם לצעוד בערך קילומטר וחצי במעלה ההר, בחום אימים ועם התיקים על הגב (ועוד הבאנו ציוד רק ליומיים). הטרק המפרך לא מותיר ספק: טרקים אמיתיים זה ממש לא בשבילנו.
מגיעים לחווה, שהיא בעצם מחנה קמפינג מסודר, עם אוהלים מאורגנים להפליא כולל מיטות ותאורה. לא מפואר, אבל בסטנדרטים של הודו זה בהחלט חמישה כוכבים. הבנות אפילו טוענות שהאוהל נראה בלילה כמו בית של פיות. יש פה גם 3 ארוחות מעולות ביום וצ’אי משובח. בקיצור, אין שום דבר שצריך לעשות או לארגן חוץ מאת המחשבות.
ושקט פה. רחוק למטה רואים את האורות של רישיקש ואת הגנגס מתפתל. ולמעלה פה שקט. רוח. קריר. שקט שמביא איתו שלווה אמיתית שחיפשנו הרבה זמן. שקט שמאפשר לקרוא שעות ולשחק קלפים וסתם לבהות בנוף. זה שאין פה אינטרנט מנתק אותנו סופית מהטלפונים והסחת הדעת התמידית, אין לאן לברוח. אולי זה מה שבעצם אנחנו מחפשים, מקום ממש שקט. אולי רק במקום כזה אפשר להרגיע את הראש מהמחשבות שרצות כל הזמן, ולהאט את הקצב.
פה בפעם הראשונה הבנות נתקלות במבוגרים (טוב, לא ממש מבוגרים. עשרים פלוס כזה. אבל בשבילן זה די מבוגרים) שיושבים ומשחקים שעות. הרי בשגרה שלנו זה בכלל לא קיים, אין אופציה שמבוגרים סתם ישבו וישחקו ביחד. זה בזבוז זמן, למי יש פנאי לשחק ויותר גרוע – למי בכלל יש כוח לשחק? ואילו פה בחווה, כולם יושבים שעות ומשחקים. מדהים אותנו לראות איך הבנות משתלבות במהירות בחבורה. משחקות בשיא הטבעיות קלפים ומקבלות עצות איך לסובב את הדאפו שיעוף באוויר. מנצחות בטאקי את כולם ולומדות משחקי קלפים חדשים. נחשפות לדור אחר מאיתנו, ההורים הרציניים והמשעממים.
דוכן עוגיות החמאה המפורסם ברישיקש. לא סתם שמן של העוגיות הולך לפניהן. אבל זכרו שמהעוגיה החמישית והלאה – הבחילה על אחריותכם.
המשך הדרך. ככל שאנחנו מתקרבים לצפון הודו, האפשרויות נפתחות בפנינו. לא ברור לאן נמשיך. כל יום שומעים על איזור יותר יפה, כפר יותר מבודד, גסט האוס שצופה על יותר רכסים מושלגים. מתלבטים אם לקנות אוטו, או להמשיך באוטובוסים ורכבות. הנוחות של הנסיעה הלילית – שהיא בעצם לא נוחה אבל לפחות מישהו אחר נוהג וצופר ועוקף כשאתה רק מנסה לישון – מול ההרפתקאה שבנהיגה לבד. והסיכון והבלאגן שברכישת אוטו עם כל החוקים ההודיים המוזרים.
מתלבטים לאן לנסוע ומתי. גם אנשים בוגרים וקשוחים מספרים לנו שהנסיעות בצפון הודו מפחידות ושהם הקיאו את נשמתם. אנחנו מחליטים להזמין כרטיסים לרכבת לאיזור דראמסלה ולחסוך את הזוועה, אבל מסתבר שיש כרטיסי רכבת רק לעוד חודש. נפתרו כל הבעיות – מה שאנחנו לא יודעים להחליט, הודו כבר מחליטה בשבילנו. נוסעים לדראמסלה בעוד חודש. בינתיים אנחנו ברישקש, ועוד מעט נמשיך מזרחה.
