מהרגע שהחלטנו לנסוע להאמפי, היקום רומז לנו לוותר. שמענו שנסיעת האוטובוס להאמפי מזעזעת כי הכביש גרוע ומלא קפיצות, אז אוטובוס לא בא בחשבון כי לא בא לנו שלל ילדים שמקיאים עלינו כל הנסיעה. מצד שני, קניית כרטיסים לרכבת מתגלה כמשימה בלתי אפשרית.
בתחנת הרכבת הקרובה (Canacona) אמרו שלא יכולים למכור לנו כרטיסים, כי הרכבת לא עוברת פה. מסתבר שאפשר לקנות כרטיסי רכבת גם בדואר, אז לקחנו ריקשה לדואר בעיירה הסמוכה, צ’אודי. העיירה התגלתה ככביש מלא זבל, חנויות משונות ואינספור ריקשות וטוסטוסים מצפצפים. רק בהמשך נגלה שהתיאור הזה מתאים כמעט לכל מקום בהודו. באמצע כל הבלאגן היתה על הכביש גופה של איזה ילד, לא ברור אם הוא חי או מת אבל כל המקומיים פשוט עברו לידו בלי להתייחס. הבנות למרבה הפלא לא התרגשו בכלל, ואמרו שבטח הוא פשוט שומר חניה למישהו. רואים שהן גדלות בתל-אביב.
בריקשה לצ’אודי
בסניף הדואר הפקיד הצביע על שלט בכתב יד, לפיו מכירת כרטיסי רכבת מתבצעת רק בין השעות 9:30 עד 13:30. איחרנו. למרות כל התחנונים הפקיד סרב למכור לנו כרטיסים, ובסוף רק הסכים לבדוק במערכת של הרכבת (אז זה כן עובד גם אחרי 13:30! אז מה הבעיה שלו למכור לנו כרטיסים?!?) והודיע עם הרבה נענועי ראש לכל הצדדים שממילא אין כרטיסי רכבת לשבועיים הקרובים. התנחמנו בזה שלפחות אנחנו בדואר, אז נקנה בולים לגלויות שהכנו. אההמם… מסתבר שנגמרו הבולים. כששאלנו כמה עולה לשלוח חבילה לישראל, הפקיד ענה שאינו יכול לבדוק כי גם המשקל וגם המחשב מקולקלים. אין כמו סניף הדואר בצ’אודי, כדי להתמלא הערכה וגעגועים לשירותי הדואר בישראל.
יצאנו מהדואר ונכנסנו לסוכנות נסיעות שראינו ברחוב. אחרי שעה של הסברים לאשה שישבה במשרד, שהיתה מאוד נחמדה אבל לא ידעה אפילו את שמות התחנות באיזור, גם היא הודיעה שאין כרטיסים. מסתבר שיש רשימות המתנה של מאות אנשים לכל רכבת, וצריך להזמין כרטיסי רכבת כמה חודשים (!) מראש. אז איך יוצאים מפה? איך בכלל מטיילים בהודו???
אני לא מתייאשת ומתחילה לקרוא באינטרנט על מערכת הזמנת הכרטיסים לרכבות בהודו. מסתבר שכדי להזמין כרטיסי רכבת צריכים להיות חברים רשומים באתר הרכבת. ואז אפשר להזמין כל חודש עד 10 כרטיסים לכל משתמש. הרישום לאתר מסובך בערך כמו הטפסים של הויזה להודו, וכולל מיליון פרטים ושאלות שלא ברור הקשר בינם לבין הזכות לנסוע ברכבת עם עוד מיליון הודים. לטופס גם כל מיני חוקים פנימיים שמטרתם היחידה לגרום לך להתמוטטות עצבים, כמו למשל ההודעה המרגיזה – אחרי שמילאת כבר את כל הטופס – לפיה שם עיר המגורים שלך אינו תקין כי יש בו שתי מילים. מה לעשות שאנחנו מתל אביב? והכי גרוע, באופן שיטתי לאחר מילוי כל הפרטים בטופס ושליחתו לאישור, מתקבלת הודעה שיש תקלה והטופס כולו נמחק. שימותו.
לא ברור מאיפה יש לי את כוחות הנפש להמשיך. אולי בגלל שכבר שבועיים אני לא עושה כלום חוץ מלהזמין אוכל ולבהות בשקיעות. או שאולי בעצם כל השנים שעבדתי כעורכת דין בבנק, עם כל הבירוקרטיה והאותיות הקטנות והקטנות יותר וסעיפי המשנה של סעיפי המשנה, היו רק הכנה להתמודדות עם מערכת הזמנת הרכבות ההודית?
בפעם החמישית, אני מצליחה להרשם לאתר הרכבת. כל מה שצריך זה עקשנות והתמדה. הם פשוט בודקים מי יישבר ראשון. אחרי הרישום מסתבר שכן יש כרטיסי רכבת להאמפי לעוד כמה ימים. אבל רק במחלקה הכי פשוטה, בלי מזגן ועם המוני הודים. אנחנו מזמינים כמובן. אחרי ההזמנה מסתבר שהמקומות שלנו לא ביחד אלא מפוזרים בכל הקרון. 8 וחצי שעות נסיעה. מרוב שמחה שיש לנו כרטיסים אנחנו אפילו לא מודאגים יותר מדי.
ככל שהנסיעה מתקרבת מתחיל הלחץ. שמענו סיפורי זוועה על הרכבת ולא ברור כיצד נשרוד את הנסיעה, ללא מזגן ובמחלקת sleeper. יום לפני הנסיעה הודיעו פתאום על שביתת נהגי מוניות בגואה, אז אף נהג מונית לא מוכן לקחת אותנו לתחנת הרכבת. בנוסף, לחרדתנו לאחת הבנות נופלת סתימה וצריך למצוא רופא שיניים. אנחנו לא מוותרים, סוגרים עם נהג מונית שייקח אותנו לרכבת בחמש לפנות בוקר לפני שהשביתה מתחילה, ויוצאים לדרך.
אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת ועדיין חשוך בחוץ. קר, הכל מלוכלך ומלא אנשים ישנים בכל פינה. טוב, לזה ציפינו. מה שלא אמרו לנו זה שבתחנה מוכרים אוכל מעולה, כל מיני דברים מטוגנים וחריפים ולחם בננה טרי הכי טעים שאכלנו אי פעם. את שעות ההמתנה לרכבת אנחנו מבלים באכילה תוך איומים על הבנות שאם הן תיגענה במשהו בתחנה הן תחלינה במחלות נוראיות.
כשהרכבת מגיעה אנחנו מסבירים לבנות מה משמעות הביטוי “החזק שורד” ואיך אנו עומדים ליישם את זה. עולים לקרון כמו במבצע צבאי, עם 3 תיקי הענק הכבדים שלנו ועוד תיק גב לכל אחד. סריקה מהירה של הקרון החצי ריק, בחירת יעד להשתלטות (שישיית דרגשים יחסית פנויה) וכיבוש. עשינו זאת, כולנו יושבים ביחד למרות שהכרטיסים שלנו בכלל למושבים אחרים המפוזרים בכל הקרון. איתנו יושבים שני הודים צעירים וחביבים, ואנחנו מנסים לשכנע אותם שיעברו למקומות שלנו המפוזרים ברחבי הקרון, אך ללא הצלחה. רק בהמשך הנסיעה נגלה שאלו גם בכלל לא המושבים שלהם, הם קנו כרטיסים ללא מושב והשתלטו בדיוק כמונו על מושבים לא להם. הם נוסעים כך לכלכותה – עשרות שעות נסיעה, וההצטרפות שלנו אליהם לשמונה או תשע שעות היא מבחינתם רק עוד אפיזודה קטנה בדרך.
בתחילת הנסיעה
הקרון עדיין חצי ריק
הנוף מהרכבת. עומדים בדלתות הפתוחות
בספסל מולנו עוד ועוד אנשים, כמעט יושבים אחד על השני
הרגת אותי, אירית, עם התיאור של הזמנת הכרטיסים לרכבת. הזכרת לי חוויות.
תמשיכו להנות.
טלי (בתדודה של אלי).