הגענו להאמפי ומהמם פה, כמו שכולם הבטיחו. רחוב אחד ארוך, עם גסטהוסים מצד אחד ושדות אורז מצד שני, והכל מוקף בסלעי ענק מטורפים שנחים זה על גבי זה בכל מיני תנוחות לא טבעיות.
חציית הנהר כדי להגיע לצד של הגסטהאוסים. סירה חצי טובעת
שדות האורז. בלילה שומעים מהם מליוני צפרדעים
עד עכשיו היינו בחוף פאטנם, הידוע כחוף של משפחות, מה שכנראה הבריח ממנו את כל המטיילים שאחרי צבא. בהאמפי אנחנו פתאום נתקלים בהם בהמוניהם. ולפתע מכה בנו ההכרה שעברנו צד. אנחנו אמנם מרגישים לגמרי צעירים, אבל קולטים מהמבטים מסביב (שנעים בין תמיהה להערצה. בעצם כנראה שאת ההערצה דמיינו) שאנחנו פתאום המבוגרים עם הילדים. מתי כל זה קרה? לא רק סיימנו צבא לא מזמן?
אחרי ההשלמה עם מעמדנו כזקני השבט, זה דווקא נחמד. פתאום כולם מדברים עברית, יש מידע זמין על כל דבר (“לכו לרג’ו פה מימין, יסדר לכם אוטובוס סליפר לאן שתרצו”) והבנות יכולות סוף סוף להחליף ספרים ב”בית היהודי”, מעין וריאציה של בית חב”ד ולמעשה צריף מט ליפול המאוכלס כרגע במשפחה מרובת נפשות מתקוע. יש תחושה כללית כאילו אנחנו בפסטיבל בתיכון רק שהפעם כולם נחמדים. והכי חשוב: כולם אומרים לבנות שיעריכו את ההורים המדהימים והקוליים שלהן ושהן זכו שיש להן כאלו הורים. נקווה שהמסר נקלט.
רק לפני כמה ימים בגואה עוד אמרנו שזה חוסר אחריות מוחלט לרכב על אופנוע עם הילדים. אחרי רבע שעה בהאמפי הבנו ש- if you can’t beat them, join them והפכנו לשוכריו הגאים של טוסטוס קטן. אני כמובן לא נוהגת כי גם על אופניים אני בקושי מצליחה לרכב בלי לדרוס אנשים. אחרי כל מיני ניסויים המקסימום שהצלחנו להעמיס על הטוסטוס היה אבא ושלוש בנות, מה שהוביל לכך שכולם מתניידים על הטוסטוס ממקום למקום ואילו אני זוכה, באופן בלתי צפוי, ללכת ברגל בשלווה ובשקט. סוף סוף קצת זמן לעצמי, לא קלטתי כמה צריך את זה. פתאום אני יכולה לחשוב מחשבות מתחילתן ועד סופן בלי הפרעה. להסתכל בשקט על הטבע מקרוב. בחלק מההליכות אפילו עוצרים לידי רוכבי טוסטוסים טובי לב ומציעים טרמפ, במעין אחוות מטיילים שלא ידעתי שקיימת ומאפשרת לסמוך בלב שלם גם על מי שלא ראית מעולם.
בגלל שכל הגסטהאוסים מלאים, אנחנו נאלצים לישון בגסטהאוס די עלוב בשם Hema, שגורם לנו להתגעגע לתנאי הלינה בטירונות. ואנחנו ממש לא מפונקים. הדבר היחיד החיובי בגסטהאוס זה המיקום המעולה באמצע הרחוב, ליד הדוכן של הבחור שמכין בבוקר חביתות וצ’אי וליד הדוכן של הגברת הנחמדה שסוחטת מיץ.
ארוחת הבוקר בדוכן. הכי טעים
ולקינוח מיץ טבעי
רק כשגילינו, למרבה הזוועה, שפשפשים (או בשמם הלועזי Bed bugs) זה לא משהו שקיים רק בספרות של המאה ה- 18 אלא משהו שחי בימים אלו ממש במזרונים של הגסטהאוס, נמלטנו משם על נפשנו. אגב, מסתבר שזה עולם אחר לטייל עם אינטרנט וסמארטפון; ברגע שמוצאים בחדר יצור חי כלשהו (חוץ מהילדים) פשוט עושים עליו גוגל. כל כך יעיל.
ממאורת הפשפשים אנחנו מתגלגלים לאתר קמפינג בשם The Hidden Place שנחבא בין עצים ונחל, באמצע הדרך בין האמפי למקדש הקופים. קיבלנו אוהלים ענקיים עם מזרונים ומצעים, וגילינו שבניגוד לחדר בגסטהאוס, שם חצי מהלילה ניהלנו קרבות מדממים כנגד יתושים, האוהל באמת סגור הרמטית ואפשר לישון בשקט. מי היה מאמין שהמקום היחיד בו לא נקום מלאים בעקיצות הוא אוהל בחיק הטבע 🙂
בדרך למקדש. כרגיל, פרות בכל מקום
במקדשים של האמפי גילינו שהאטרקציה המרכזית זה לא האלים ולא עשרות הקופים שמסתובבים חופשי, אלא אנחנו. מהרגע שאנחנו נכנסים למקדש המקומיים צובאים עלינו בעשרות עם הסמארטפונים ומבקשים “סלפי, סלפי”. הם מתלהבים מאיתנו לפחות כאילו היינו חייזרים. כולם שואלים אותנו מה השמות שלנו ומאיפה אנחנו, וכששומעים שאנחנו מישראל עושים פרצוף שאומר שמעולם אפילו לא שמעו שיש כזו מדינה.
אי אפשר לזוז צעד בלי סלפי. הכי התלהבו מאיתנו החיילים עם הנוצות המשונות בכובע
בהאמפי גם גילינו שהשקיעות הכי מרהיבות ממרומי הסלעים או המקדשים אליהם טיפסנו תמיד מסתיימות מוקדם מהצפוי, עם מילת הקוד “פיפי דחוף!!!” או סתם כשהילדים לא מבינים מה הקטע בלשבת בשקט כשאפשר לריב ולהפריע לכל יתר המטיילים שבדיוק עושים מדיטציה מול השמש השוקעת.
שקיעה על הסלעים. ככה זה נראה בלי ילדים
הבנות מצידן גילו בהאמפי שאפשר להכין שיעורי בית בנחל כשהרגליים בתוך המים, שלא כדאי להחזיק ביד אוכל כשיש קופים בסביבה, שמיץ קנה סוכר זה די מבחיל ושאם נבקש 10 רופי לכל תמונת סלפי נהיה עשירים. אה, וגם גילו את קיומו של המומו נוטלה (מעין דים סם מטוגן, רק עם נוטלה בפנים. טעים בהתחלה ואז בא לך להקיא).
מכונה משונה להכנת מיץ קנה סוכר
אחרי כמעט שבוע בהאמפי מגיע “יום הרפובליקה”, ואיתו המוני הודים שמציפים את אתרי הנופש. גם בקמפינג הכל הוזמן מראש. אנחנו נאלצים להפרד מפיסת גן העדן ומחליטים להתחיל את המסע דרומה, לקראלה. אנחנו גם נפרדים מאחי ואשתו (הקוסמת והקסומה, שבזכותה מצאנו את אתר הקמפינג) ומילדיהם, שטיילו איתנו עד עכשיו. הם חוזרים לגואה ואנחנו מדרימים. קשה וקורע לב להפרד ועוד יותר מפחיד להתחיל את הטיול לבד, אבל אין ברירה. יוצאים לדרך.
