אנחנו נוסעים דרומה מהאמפי, לכיוון קראלה. הדרך כל כך ארוכה שצריך לפצל אותה לשתי נסיעות לילה. החלטנו לנסוע דרך מייסור ולעצור שם, בתקווה שנמצא בעיר הגדולה רופא שיניים שגם למד רפואת שיניים וגם מנקה את המרפאה מדי פעם, לתיקון הסתימה שנפלה לבכורה. אני נזכרת איך קבענו לכולנו תור לרופא שיניים לפני הנסיעה, כדי שחס וחלילה לא נצטרך רופא שיניים בהודו. צחוק הגורל, או איך שקוראים לזה.
לאחר התייעצות עם מביני עניין, קנינו כרטיסים לאוטובוס שינה בלי מזגן (כי אז אפשר לפתוח חלונות ולנשום אויר בנסיעה. וגם להקיא מהחלון בשעת הצורך), והזמנו את המיטות במיקום שאמור להיות עם הכי מעט טלטולים (מקדימה, הכי למטה). אחרי נסיעה מעוררת אימה בריקשה מהאמפי לתחנת האוטובוס ב- Hosapete, עם נהג שהתעלם מכל חוקי הפיזיקה והתנועה ומכך שהכביש חשוך ומלא בורות, פלוס שעה איחור של האוטובוס (שלדברי הסדרן תמיד אבל תמיד מגיע “עוד 5 דקות”), עלינו לאוטובוס. משא ומתן קצר עם כמה תיירות שעלו איתנו ומסתבר שמכרו להן בדיוק את אותם מקומות שלנו, ואנחנו במיטות. אגב, אנחנו ניצחנו (בקלות!) כי היה לנו אישור הזמנה מודפס עם מספרי המיטות ולהן רק שרבוט על פיסת נייר של איזה סוכן נסיעות מפוקפק – הפקת לקחים לנסיעות הבאות.
לשמחתנו אנחנו מגלים שבאוטובוס מיטות זוגיות די נוחות, סגורות בוילון, ואנחנו מתרווחים (אחרי שפינינו בנימוס את המשפחה ההודית שמצאנו ישנה באחת המיטות) והולכים לישון. איזה פינוק.
או שלא. אני במיטה עם שתיים מהבנות, ובכל פניה וטלטול של האוטובוס אנחנו מתגלגלות אחת על השניה. אני מתפללת שיירדמו לפני שיחטפו בחילה מכל הסיבובים האלה. אנחנו ממש צפופות ואני מנסה להצטמצם ולא לנשום או לזוז אבל ככל שהנסיעה ממשיכה אני קולטת שאין לי מקום. המיטה פשוט צרה מדי לשלושתנו והאוטובוס מיטלטל יותר מדי. אני מתענה בכל מיני תנוחות ומנסה לא להתגלגל על הבנות כדי שלא יתעוררו או יפלו מהמיטה, בזמן שהן בכלל ישנות שינה עמוקה בכיף, מרווחות על כל המיטה. אחרי כמה שעות עינויים אני מתייאשת, עוברת לצד של הרגליים ומצטנפת בקצה המיטה בין הרגליים של הבנות, בתנוחת עובר מעוך, וככה שורדת את שארית הנסיעה כשהגב שלי נדפק בדופן האוטובוס עם כל סיבוב. מסקנות והפקת לקחים: 1. ילד ישן לא מקיא; 2. ילד ישן לא שואל במשך 12 שעות הנסיעה “אמא מתי מגיעים?”; 3. בגלל סיבות 1 ו- 2 אוטובוס סליפר עם מיטות זה דבר גאוני; 4. בפעם הבאה פשוט מזמינים באוטובוס עוד מיטה.
הגענו למייסור מוקדם בבוקר, ונסענו ישר ל- Masala Guest House בעיקר כי קראנו בפייסבוק שהבעלים שלו ממש נחמד ועוזר בכל דבר. ההמונים לא טועים. מיד אחרי שהגענו וסיפרנו שאנחנו צריכים רופא שיניים לילדים, הוא דאג לקבוע לנו תור ואפילו הזמין ריקשה שתיקח אותנו.
אנחנו יוצאים לדרך ונוסעים למרפאה, בדרך רואים מלא פרות בצבע צהוב זרחני. הריקשה עוצרת, נכנסים לחדר המתנה די עלוב ומלחיץ, שתואם את תרחישי הזוועה שדמיינו לגבי רופא שיניים בהודו. אני רואה תעודה מרשימה על הקיר, אבל מקרוב מסתבר שזו רק תעודת כבוד של חברת קולגייט. אין בחדר ההמתנה עוד תעודות או אישור שזה בכלל רופא שיניים. פתאום נהג הריקשה נכנס, אומר שטעה וזה הרופא הלא נכון. הקלה.
שוב נוסעים, שוב פרות צהובות זוהרות, מגיעים למרפאה נוספת. נראית קצת יותר רצינית. במרפאה מצטרף לחמישתנו ולנהג הריקשה גם בעל הגסטהאוס, סעיד, כך שאנחנו כבר משלחת שלמה. סעיד מדבר עם הרופא ודואג שיכניס אותנו מייד. הרופא אומר שאין בעיה למלא מחדש את הסתימה, אנחנו מתעלמים מזה שהוא בכפכפים ומאשרים לו להתחיל לעבוד. 10 דקות אחר כך ופחות 250 רופי בארנק (בערך 13 ש”ח!), והכל מאחורינו.
אנחנו יוצאים להסתובב בעיר וקולטים שסוף סוף אנחנו בעיר הודית אמיתית ולא אתר נופש לתיירים. הרחובות מלאים בבלאגן ומפגעים בטיחותיים שגורמים לישראל להראות כמו מדינה מתוקנת, האוכל במסעדות זול להפליא אבל חריף בטירוף ומוגש כמובן בלי סכו”ם כי אוכלים עם הידיים, והרבה מסעדות הם pure veg שזה אומר שאין גם ביצים ולמעשה הבנות אוכלות אורז לבן עם אורז לבן כי כל היתר חריף (מה שנכון) או מגעיל (לטענתן). בנוסף לכל הבלאגן העיר מלאה בפרות צהובות זוהרות (שנצבעו לרגל חג לפני כמה שבועות. לא ברור איך מותר להתעלל ככה בחיות, ועוד קדושות), ובסך הכל כיף.
למרות העייפות אחרי נסיעת הלילה, הספקנו לבקר בערב גם בארמון בעיר וגילינו שבדיוק מדליקים את כל אורות הארמון לרגל יום הרפובליקה (בשגרה מדליקים את האורות רק בימי ראשון בערב). מרשים. הבנות הסתכלו מבחוץ על הארמון העצום וחילקו ביניהן את החדרים והאגפים. כדי שלא לקלקל את השמחה לא הזכרנו להן את המציאות ואת דירתנו הקטנטנה בתל אביב, שכל כולה אולי בגודל של השירותים של המלך.
ראינו בעיר גם שוק ממש יפה שיכולנו להסתובב בו שעות, אם רק הבנות היו מגלות עניין בדוכנים מרהיבים עם תבלינים וצבעים וכל מיני חפצים משונים. אז אחרי כמה דקות של קיטורים ומריבות אנחנו מוותרים.
אבל ההיי לייט האמיתי של מייסור, זה לא הארמון או השוק אלא סופרמרקט ענקי שמצאנו ליד הגסט האוס. לא מכולת קטנה וחשוכה עם דלפק שחוסם את כל הכניסה וכל מיני מוצרים בלתי יוקרתיים בעליל (כמו סבון או משחת שיניים) נעולים מאחורי דלתות זכוכית. סופר רגיל, גדול, עם שפע של מוצרים וקופות אמיתיות. איזה כיף, אפשר לקנות מצרכים ולהכין ארוחה עם חביתה וסלט כמו בבית, במטבח המשותף של הגסטהאוס. הארוחה הכי פשוטה הכי משמחת את הבנות, שמתגעגעות לדברים הבסיסיים.
דווקא נחמד במייסור והבנות מוכנות להשאר שם לנצח כדי לאכול עוד סלט, אבל הזמנו מראש כרטיסי אוטובוס ל-Alappuzha, אז אחרי יום וחצי אנחנו נפרדים מהעיר ומתחילים בנסיעת לילה נוספת.