אחרי יום אחד בלבד באלפי המדכדכת אנחנו נפרדים ממנה ללא היסוס, וכבר מחכים בתחנה לאוטובוס שיקח אותנו דרומה, לכיוון מונרו איילנד.
זו הפעם הראשונה שלנו ב- Local Bus, וכמו האמרה הישראלית הידועה – לא קל בלוקאל. אחרי שני אוטובוסים מלאים שאנחנו מחכים בנימוס לתורנו לעלות עליהם ונשארים בסוף בתחנה, אנחנו מבינים את חוקי המשחק ונדחפים בכוח לאוטובוס השלישי. בקושי מספיקים לעשות ספירת מלאי לתיקים ולילדים כדי לוודא שכולם פה, וכבר נוסעים. ולחשוב שערב קודם עוד בזבזתי בתמימותי שעתיים שלמות בניסיון להזמין באינטרנט כרטיסי אוטובוס (ועוד התלבטתי ממושכות איזה מושבים לבחור! איזו בדיחה). מזל שבגלל תקלה טכנית לא הצלחתי להשלים את ההזמנה וחסכנו מעצמנו את הביזיון. הרי בפועל אתה פשוט נדחף, עומד, משתחל, מנסה לא ליפול מהדלת החוצה, מחכה שאולי יתפנה חלקיק ספסל שתוכל להושיב עליו איזה ילד ותוך כדי כל זה משלם לכרטיסן (שבאורח פלא מצליח לחצות את האוטובוס מצד לצד).
במהלך הנסיעה אנחנו משפרים עמדות ומצליחים להשתלט על מושב אחד, ואני אפילו כבר לא עומדת בדלת של האוטובוס אלא השתדרגתי לאמצע המעבר. מפה לשם פלוס קצת צילומי סלפי עם יתר הנוסעים שמתרגשים מנוכחותנו, הנסיעה עוברת דווקא בסבבה.
אנחנו יורדים בקולאם, אוכלים צהריים בדאבה אמיתית (מסעדה מקומית הודית) ליד תחנת האוטובוס (מה שאומר שאין תפריט באנגלית, האוכל חריף עד בלתי אכיל ואנחנו נאלצים לאכול אורז עם הידיים עד שהמלצר נחלץ לעזרתנו ומאלתר כמה כפות), ומשם ממשיכים בריקשה ומעבורת למונרו איילנד. אגב, רק בערב כשנפתח את המפה שקנינו, נקלוט כמה אנחנו בדרום הודו – ממש למטה, לא רחוק מסרי לנקה. אני נזכרת שבכלל לא חשבנו שנגיע לדרום הודו במסע הזה, וגם בזה שאמרו לנו שבהודו אין טעם לתכנן כלום מראש. צדקו.
על יופיו של האי שנגלה לפנינו מעיבה רק האימה שאוחזת בנו כשאנו מגלים שהפעם באמת הגענו לחור נידח. אפילו במכולת הגדולה ביותר אין מקרר או מצרכים בסיסיים, והגרוע מכל: אין בכלל מסעדות בכל האי. יש רק כמה דוכנים בצידי הדרך – המתופעלים על ידי מוכרים שהמשותף לכולם זה שאין להם בכלל שיניים – ובהם בננות גמדיות, חטיפים מעלי אבק וכמובן צ’אי.
הצד הפולני במשפחה מתכנן כבר דרכי מילוט מהאי כי עם כל הכבוד, אנחנו לא בהישרדות, אבל בעל המקום בו אנו ישנים מציע שיכין לנו ארוחת ערב. ובוקר. וצהריים. אה, ככה זה עובד פה. אתה מתארח אצל מישהו והוא מספק לך הכל, בתשלום כמובן, החל ממים וצ’אי ועד ולארוחות מלאות. עכשיו, אחרי שהמשבר הקולינרי נפתר, נשאר רק לקלוט שאנחנו באי טרופי אי שם ולהתחיל להנות.
וישנו, המארח שלנו, מספר לנו בהתרגשות שברגעים אלו ממש יש ליד המקדש המרכזי באי פסטיבל פילים ענק. לשמחתן של הבנות אנחנו מיד הולכים לשם ומגלים חגיגת פילים ביזארית במיוחד, הכוללת בין היתר מלא גברים חצי ערומים שמנגנים ושרים ליד המקדש, תהלוכת נשים עם נרות, וכמובן פילים שבמשך שעות קישטו אותם ואז ברגע השיא של הפסטיבל הכניסו אותם לנהר יחד עם הקישוטים.
אחרי שגם למייסור הגענו במקרה ביום חג, אנחנו קצת מתחילים להאמין שאיכשהו אנחנו מביאים איתנו את החגיגות. מצד שני וכמו שנגלה בהמשך המסע, יש פה בהודו חג כמעט כל יום. אז אולי זה לא קשור אלינו.
במונרו איילנד (שהוא בכלל רק חצי אי) כמעט אין תיירים, וזה חלק מהקסם של המקום. הסתובבנו שעות בין הבתים והתושבים החיים בפשטות בלתי נתפסת, יחד עם עיזים ופרות ותרנגולות. איפה זה ואיפה החיים שלנו בישראל. שטנו בתעלות המים באי לראות את הזריחה, ובעיקר ישבנו שעות בערסלים ובנדנדות מול הים והשקיעה.
ביקרנו במעין מפעל להכנת סירות קאנו, שהוא בעצם שני אנשים שיושבים ובאופן ידני, עם חוטים והמון סבלנות, מחברים או בעצם תופרים את הקרשים זה לזה.
ביקרנו גם במפעל לאגוזי קשיו, שהוא בעצם סככות ענקיות בהן עשרות נשים (ורק נשים) יושבות בצפיפות ובחום אימים ומקלפות בידיים את אגוזי הקשיו, אחד אחד. הרשו לנו להכנס אבל לא לצלם, אולי בגלל תנאי העבודה הבלתי נתפסים. הבנות היו שם אטרקציה רצינית וכל הפועלות נופפו לנו, מה שכנראה הוריד את תפוקת העבודה בכמה אגוזי קשיו והוביל למבטי חוסר שביעות רצון מצד הממונים (כולם גברים כמובן, שכל תפקידם לעמוד בחוסר מעש ולוודא שקצב הקילוף לא יורד). אגב גברים, קוד הלבוש לגברים באי כולל חצאיות מבד ארוך שנכרך סביב הגוף, ולא מכנסיים. דווקא הגיוני בהתחשב בחום ובלחות.
גילינו שאוכלים פה על עלי בננה במקום צלחות, פתרון גאוני ואקולוגי כאחד שאנחנו חייבים לאמץ בבית. לפחות עד שיהיה לנו מדיח. אוכלים כמובן עם הידיים – בערב הראשון אצל המארח שלנו הבנות נקרעו מצחוק כשראינו שיש כיור באמצע הסלון, בין הספות, אבל אחרי הארוחה הסתכלנו על הידיים והפרצוף שלנו והבנו למה. האוכל פה כולל בעיקר אורז מזן מוזר ועגלגל, ותבשילים מקוקוס (כיאה לאי טרופי) במלא מרקמים וצבעים וטעמים. וואו. וכמובן צ’פאטי ופנקייקים מלוחים. טעים בטירוף. הבנות כמובן מתלוננות על האוכל ולא זורמות עם הענין של קוקוס בכל מנה, ולרוב מסתפקות באורז לבן וחביתה לארוחת בוקר, צהריים וערב.
אחרי כמה ימים באי (לא ברור כמה, כי די איבדנו את תחושת הזמן) הבנות מתחילות להעלות את מפלס התלונות על האוכל. בלי מים חמים במקלחת הסתדרנו בקלות, אבל בלי פיצה, צ’יפס או פסטה מדי פעם הן מתקשות לשרוד. אנחנו מחליטים להפרד מהאי, ולהתחיל לעלות צפונה.
אירית תענוג לקרוא חוויות שלכם בדרום.
מקסים מקסים, תמשיכו לכתוב ולצלם:-)
תודה!
מרתקת …..
מענג לקרוא.