אחרי שכבר חווינו את נפלאות מערכת האוטובוסים והרכבות ההודית, החלטנו שהדרך הכי מעניינת לעלות ממונרו איילנד צפונה היא בסירה. יש שיט של 8 ומשהו שעות (את ה”משהו” אנחנו לא סופרים. למה לייאש?), שיוצא פעם ביום מקולאם ועובר בדרך צפונה בתעלות המים המפורסמות של קרלה. שתי ציפורים במכה אחת, גם נתקדם צפונה וגם נשוט בתעלות. זה פתרון יעיל להפליא וממש זול, שעל הדרך מייתר את התכנון המקורי שלנו לשכור בית סירה יוקרתי ולשוט איתו באותו מסלול.
נותרה רק בעיה אחת, והיא כיצד הבנות ישרדו שיט רצוף של למעלה משמונה שעות, בלי להשליך אותנו (או אחת את השניה) מהסיפון. בלונלי פלנט שאנחנו סוחבים איתנו מצאנו פתרון – באמצע הדרך נמצא האשראם של Amma, והשיט עוצר ממש לידו. אמה היא גורו הודית (דבר נדיר לכשעצמו) הידועה בשם “האם המחבקת”, וכל מי שרוצה יכול להשאר לישון באשראם בעלות של 250 רופי ליום כולל 3 ארוחות (משהו כמו 13 ש”ח). מושלם. במחיר הזה אפשר פשוט להשאר לגור שם ולא נצטרך לעבוד יותר כל ימי חיינו.
יוצאים לדרך. השיט מקסים, עשרות ציפורים עפות מסביב ומלוות אותנו והנוף פשוט בלתי נתפס. הבנות מתעניינות בעיקר באלפי המדוזות, בכל מיני גדלים וצורות, ששטות לידינו. בצהריים כבר ירדנו בתחנה – שנמצאת כמובן בצד ההפוך מהצד של האשראם – ובעזרת הודי ישיש עם סירת קאנו איכשהו חצינו בשלום את התעלה. עד כה, הביצוע תואם את התכנון ואנחנו ממש מרוצים מעצמנו.
בניגוד למה שאולי מדמיינים כשחושבים על אשראם, ככל שהתקרבנו ראינו שזו קבוצת בניינים גבוהים למדי, בצבע ורוד, מוקפת בגדרות תיל עצומות ואבטחה שלא מביישת מחנה צבאי. לא ברור לנו למה נחוצות גדרות התיל ועל מי מגנים השומרים החמושים, ואנחנו נכנסים פנימה בתחושה מוזרה וקצת מלחיצה שאולי לא יתנו לנו לצאת מפה לעולם. מרגישים כמו ניצבים בסרט, ששכחו לעדכן אותם אם זו קומדיה גרועה או סרט אימה. זה הזמן לציין שאף אחד מאיתנו לא היה מעולם באשראם, וכשהבנות שואלות אותנו מה זה אשראם אנחנו קולטים שאין לנו ממש מושג.
בפנים הכל מלא מצלמות אבטחה, שלטים שמודיעים שאסור לצלם, המון תמונות של אמה הגורו ובאופן כללי מה שניתן לקרוא לו “וייב של בית כלא”. רק שכולם לובשים לבן. אנחנו מנסים להתעלם מגדרות התיל, ומזכירים לעצמנו שבסך הכל באנו לעצירה של לילה. רק נותר לנו לקוות שאמה לא נמצאת פה היום במקרה (בדרך כלל היא במסעות בעולם), כדי שלא יהיה עמוס באשראם ויהיה לנו חדר פנוי.
הולכים למשרד הקבלה לתיירים זרים, שם מקבל את פנינו אמריקאי נרגש שמבשר לנו בהתלהבות שאמה הגיעה היום ולכן זה יום חגיגי מאוד (כבר ציינו שבכל מקום אליו אנחנו מגיעים יש חג?). אנחנו עושים את עצמנו שמחים בזמן שהוא מסביר לנו שכל הלו”ז באשראם משתנה היום, כי אולי אמה תלך לים. ואולי היא תשיר. ואולי היא תעשה מדיטציה. ובכל הפעילויות האלו כל המאמינים הולכים אחריה. אנחנו כבר רעבים ולא עוקבים אחריו, אז רק מסיימים למלא את הטפסים וביעילות מרשימה מקבלים מצעים ומפתחות לחדר.
עולים לחדר בקומה החמישית עם כל התיקים. פה זה לא בית מלון ואין מעלית או מי שיעזור לנו לסחוב. חום אימים. בחדר מיטות קומותיים, מזרונים צבאיים, אסלה מוזרה שהיא חצי ישיבה וחצי עמידה ומאוורר שלא ממש עוזר. למרות שזה לא בית מלון וכל אחד פשוט אחראי לנקות את החדר אחריו, החדר פחות מלוכלך ממה שציפינו. לפי השילוט בחדר המדרגות, קוד הלבוש באשראם צנוע מאוד (אבל לא כתוב שחייבים ללבוש לבן. אז למה כולם פה בלבן?) ואפילו לגברים אסור מכנסיים קצרים, אז אנחנו מתעטפים בהתאם בכל מיני צעיפים והולכים לחפש אוכל.
את ארוחת הצהריים הכלולה בדיל פספסנו, אבל מסתבר שיש “קנטינה מערבית” (כך זה נקרא. מה הפלא שאנחנו מרגישים בכלא?) עם אוכל שהבנות אוהבות כמו פסטה וצ’יפס. בזמן שאנחנו מתלבטים מה להזמין קופצת עלינו בחורה ישראלית אנרגטית, שגרה באשראם כבר כמה שנים. ממשרד הקבלה שלחו אותה אלינו כדי להסביר לנו כיצד המקום מתנהל, אבל לדבריה היא מטפלת באיזה משבר (משבר?!? כולם פה לובשים לבן והולכים בנחת בשבילים תוך מלמול מנטרות. קצת פרופורציות בחיים) אז היא לא פנויה. היא כן מספיקה לומר בלהט שלא כדאי לפספס את הפעילויות עם אמה ושמאוד חשוב שנגיע לכולן. אנחנו לא שוכחים מה באמת חשוב בחיים, ומתרכזים קודם כל בלאכול צהריים (אגב יש בקנטינה עוגות מדהימות. מומלץ).
אחרי האוכל עדיין חם כל כך שאי אפשר לשהות בחדר יותר מדקה רצוף, אז אנחנו עושים סיבוב באשראם. כל מי שנתקל בנו אומר לנו בהתרגשות שתיכף יש את ה”דרשן” שזה אומר שאמה מדברת, ושאנחנו חייבים לבוא. טוב, אנחנו מגיעים לאולם המרכזי ומתיישבים. מתחילה מדיטציה, עוצמים עיניים. אחרי שתי דקות הבנות שלא מבינות מילה מתחילות לדבר ולהשתעמם ואנחנו מתקשים להתרכז באני הפנימי שלנו ולהשקיט את מוחנו ממחשבות (בעיקר מהסוג של: “תיכף הן יתחילו לריב או לצחוק ואז יעיפו אותנו מפה”). אנחנו חומקים מהמדיטציה החוצה, לחוף הים של האשראם. שם לא יתפסו אותנו. יושבים בחוף בשקט מול השקיעה, גם סוג של מדיטציה.
אנחנו חוזרים כשכבר חושך, הבנות רעבות ועייפות. באולם המרכזי מאות אנשים שרים יחד עם אמה. אנחנו הולכים ישר לקנטינה, ונחרדים לגלות שהיא סגורה. מסתבר שכל המקומות עם האוכל סגורים עד שאמה תסיים לשיר. אנחנו שוב מקללים את רוע מזלנו, ולא מבינים איך הצלחנו להגיע בדיוק ביום בו אמה מגיעה. כל מי שרואה אותנו שואל בפליאה למה אנחנו לא מצטרפים לשירה, ואנחנו מתנצלים, פשוט הבנות רעבות וכבר לילה. בלית ברירה אנחנו מצטרפים לשירה, במקום הכי קרוב אסטרטגית לקנטינה, ומחכים שתסתיים. עוד שיר ועוד שיר ועוד אחד. זה לא נגמר. כולם באקסטזה ומוחאים כפיים עם המוזיקה, אנחנו בעיקר מתפללים שזה ייגמר כבר כדי שנוכל להשיג אוכל. אני משתעשעת לרגע בניסיון לקבל מאמה חיבוק, אם אנחנו כבר כאן, אבל מוותרת לאור התור המטורף.
בסוף זה נגמר, אמה יורדת מהבמה והקנטינה נפתחת. אנחנו לא מנסים אפילו להבין איפה הקטע של האוכל בחינם, מזמינים ארוחת ערב והולכים לישון. כלומר מנסים לישון, כי בחדר חום אימים, שפע של יתושים ואין טיפת אויר. כשאנחנו פותחים את הדלת של החדר בתקווה לאיזה משב אוויר קופצים עלינו השכנים מהחדרים הסמוכים, ומזכירים לנו שצריך לקום בשש בבוקר כי יש איזו פעילות עם אמה. אנחנו כמובן מוותרים, השינה קדושה לנו לא פחות מאמירת מנטרות עם שחר.
למחרת בבוקר אנחנו יותר מאופסים. התרגלנו לקוד הלבוש, גילינו איפה חדר האוכל (מסתבר שהארוחה הכלולה בדיל זה צלחת עם אורז ורוטב מימי לחלוטין, לא הפסד) ומצאנו מלא פעילויות שהיינו בשמחה משתלבים בהן אם לא היינו עם ילדים (כמו קורס מדיטציה) או אם היינו נשארים עוד כמה ימים (כמו להתנדב לסייע במטבח). מדהים אותנו לראות כיצד המקום מתנהל ביעילות, כמו כוורת ענקית ופעלתנית עם המוני אנשים (רובם נשים, או לפחות ככה זה נראה) מכל העולם. בגלל שכל כך חם אנחנו מחליטים לוותר ולהמשיך הלאה בשיט כבר באותו יום, אבל רושמים לפנינו שעוד נחזור. בחורף, ובלי ילדים. ככה בשנת 2028, בערך.
בצהריים אנחנו מפנים את החדר, מורידים מעלינו את שלל צעיפי הצניעות ויוצאים בחזרה לעולם. למרות כל החששות אף אחד לא מכריח אותנו להשאר, ואנחנו יוצאים מהאשראם בדיוק בזמן כדי לעלות על הסירה להמשך המסע צפונה.
מדהים כל הסיפורים. התמונות יפהפיות. אירית אוהבת סגנון הכתיבה. וכל הכבוד לבנות ששורדות את הכל.
תודה רבה על השיתוף. אשמח להתייעץ עימך בנוגע לשיט מהאי מונרו צפונה.
מתכנננת באוקטובר להגיע לאזור עם משפחתי.
תודה, ויקי
0544-694065