זוג הורים ושלוש בנות מקסימות מחליטים לנצל חלון הזדמנויות נדיר, לעזוב הכל ולנסוע לטיול במזרח. לשבעה וחצי חודשים. מתחילים מהודו, מסיימים בסינגפור. באמצע – אין לנו מושג מה הולך לקרות.
אחרי שמיצינו את השיט בתעלות בקרלה ובעיקר את הלחות ויתושי הענק, אנחנו מחליטים לנסוע לכפר קטן בהרים בשם קומילי. המטרה: לראות קצת טבע אחר (ובמילים אחרות, להזיע פחות). האמצעי: אוטובוס לוקאל של חמש שעות. שאנחנו ניסע ברחבי הודו עם נהג צמוד ואוטו מפואר? להמשיך לקרוא #11 אם אין אני לי – קומילי
שוב אין מים בברז. יורדת לחצר של הגסט האוס לחפש ברז כדי לצחצח שיניים לפני השינה. מזל שכבר התקלחתי מקודם, כשהביאו לנו hot bucket למקלחת של הבנות.
מפתיעה את עצמי. לא ידעתי שאני כל כך לא מפונקת. הייתי בטוחה שהשנים קלקלו אותי. אבל פה, תוך שבוע פתאום הכל עובר. אין מים חמים? להמשיך לקרוא #10 תמונת מצב
אחרי שכבר חווינו את נפלאות מערכת האוטובוסים והרכבות ההודית, החלטנו שהדרך הכי מעניינת לעלות ממונרו איילנד צפונה היא בסירה. יש שיט של 8 ומשהו שעות (את ה”משהו” אנחנו לא סופרים. למה לייאש?), להמשיך לקרוא #9 המשך המסע. או: איך מצאנו את עצמנו באשראם
אחרי יום אחד בלבד באלפי המדכדכת אנחנו נפרדים ממנה ללא היסוס, וכבר מחכים בתחנה לאוטובוס שיקח אותנו דרומה, לכיוון מונרו איילנד.
זו הפעם הראשונה שלנו ב- Local Bus, וכמו האמרה הישראלית הידועה – לא קל בלוקאל להמשיך לקרוא #8 מגיעים למונרו איילנד
בהודו כמו בהודו, הכל מפתיע. דווקא האוטובוס היוקרתי שהזמנו לנסיעת לילה ממייסור ל- Alappuzha (המכונה בקיצור אלפי), מתגלה כסיוט.
האוטובוס המכונה “Semi Sleeper”, שסוכן הנסיעות שיווק לנו בערמומיות, הוא פשוט אוטובוס שניתן להשעין בו קצת אחורה את המושבים. השיפוע של המושב (שיכול לשמש היטב בחקירות של השב”כ) הוא בדיוק בזוית שמצד אחד לא מאפשרת לך ממש לישון, להמשיך לקרוא #7 ממשיכים במסע דרומה
אנחנו נוסעים דרומה מהאמפי, לכיוון קראלה. הדרך כל כך ארוכה שצריך לפצל אותה לשתי נסיעות לילה. החלטנו לנסוע דרך מייסור ולעצור שם, בתקווה שנמצא בעיר הגדולה רופא שיניים שגם למד רפואת שיניים וגם מנקה את המרפאה מדי פעם, לתיקון הסתימה להמשיך לקרוא #6 נוסעים למייסור, העיר הגדולה
הגענו להאמפי ומהמם פה, כמו שכולם הבטיחו. רחוב אחד ארוך, עם גסטהוסים מצד אחד ושדות אורז מצד שני, והכל מוקף בסלעי ענק מטורפים שנחים זה על גבי זה בכל מיני תנוחות לא טבעיות. להמשיך לקרוא #5 האמפי
מהרגע שהחלטנו לנסוע להאמפי, היקום רומז לנו לוותר. שמענו שנסיעת האוטובוס להאמפי מזעזעת כי הכביש גרוע ומלא קפיצות, אז אוטובוס לא בא בחשבון כי לא בא לנו שלל ילדים שמקיאים עלינו כל הנסיעה. מצד שני, קניית כרטיסים לרכבת מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. להמשיך לקרוא #4 נסיעת הרכבת הראשונה בהודו. שרדנו כדי לספר
נשמע מצחיק שצריך להסתגל לגן עדן. אבל צריך. אנחנו שבועיים בגואה, אחרי שהתמקמנו בחוף פאטנם. קמים כל בוקר, הולכים לצ’אי שופ לאכול סמוסה וסנדוויץ’ עם חביתה ולשתות צ’אי. אחר כך רובצים רוב היום במסעדה של Sea Land – הגסט האוס המעולה אליו עברנו. כן, לקח לנו כמה ימים לקלוט שאנחנו משלמים מחיר שערורייתי לחדר החשוך ומלא היתושים להמשיך לקרוא #3 משפחה בגואה
השעה 2:30 לפנות בוקר, נחיתה במומבאי. אנחנו עדיין לא קולטים שצלחנו את כל הטיסות והגענו להודו. כנגד כל הסיכויים כל התיקים שלנו הגיעו איתנו – כבר סימן מעודד לבאות.
יש לנו 12 שעות עד לטיסת ההמשך לגואה. הזמנו מהארץ חדר במלון בסיסי ליד שדה התעופה, ולהפתעתנו להמשיך לקרוא #2 הנחיתה במומבאי