על ההתנדבות בכפר גאוצ’ר שמעתי עוד בארץ, כשנתקלתי בבלוג של משפחה שטענה בתוקף שזה היה ההיי-לייט של המסע שלהם להודו. בדיוק למחרת, לגמרי במקרה, מישהו שלח לי לינק לכתבה על התנדבות בכפר דרך עמותת Pyunli. סימן מהיקום, ללא ספק. מיד כתבתי להם שנגיע באמצע חודש יולי.
ובחזרה להווה. אנחנו ברישיקש. לא מזמן טרחנו סוף סוף להסתכל במפה וקלטנו שרישיקש לא ממש רחוקה מגאוצ’ר. במונחי הודו, כמובן. המיקום הגיאוגרפי השתלב עם התגלית המרעישה שביום הראשון של יולי בכלל נגמרת לנו הויזה להודו, ואנחנו פונים לעמותה ומבקשים להקדים את ההתנדבות. לא שהפכנו לרוחניים או משהו כזה, אבל בהודו באורח פלא באמת הכל מסתדר; בדיוק מישהו ביטל וחיפשו מתנדבים לשבוע שהתפנה. סימן מהיקום, כבר אמרנו?
אז אחרי שבועיים ומשהו ברישיקש, אנחנו יוצאים לדרך ונוסעים מזרחה לכפר נידח בשם גאוצ’ר (Gauchar). הנסיעה שתוארה לנו (רק חמש שעות בלוקאל בס? קטן עלינו) הפכה לשעה נסיעה רק עד תחנת האוטובוס בפאתי רישיקש, ועוד לא פחות משמונה שעות בתוך ענן אבק, בכביש מלא מהמורות שרובו לא ממש סלול. כל האושר הזה, אגב, כשאנחנו דחוסים עם עשרות הודים באוטובוס ישן ומקרטע שרוב המושבים שלו שבורים. על מזגן כמובן אין מה לדבר.
ייסורי הנסיעה הובילו אותנו לאבחנה מעניינת: כל כך הרבה שעות של טלטולים בחום ובאבק, על מושב שבור שלא מחובר לכלום, מעבירות את האדם למעין מצב ביניים בו ממשיכות לתפקד רק המערכות החיוניות ביותר. מנסים לא להרגיש כלום ולא לחשוב יותר מדי. אפילו לא לשאול את עצמנו איך נפלנו בפח והאמנו שחמש שעות נסיעה הן באמת רק חמש. רק לנשום את המינימום שצריך, לבהות ולהתפלל שהסיוט הזה ייגמר מתישהו. אפילו הבנות, שבשגרה מתלוננות גם ברבע שעה נסיעה לכפר סבא באוטו עם מזגן, לא אומרות מילה. רק שנגיע כבר.
באיחור אופנתי של כמה שעות, עייפים, מאובקים ומרוטי עצבים, אנחנו מגיעים בסופו של דבר לכפר. בתחנה מחכה לנו וינוד (Vinod) – האחראי על הפרוייקט ומי שילווה אותנו כל השבוע. כבר בדרך מתחנת האוטובוס לבית של וינוד אנחנו מבחינים בתופעה כל כך מוזרה, שמצליחה להשכיח מאיתנו את תלאות הדרך: אין קקי של פרות בכל מקום. בעצם גם אין פרות בכל מקום. אין ערימות זבל בין הבתים. אין בכלל זבל. פשוט נקי. יש מדרכות אמיתיות ושבילים בין הבתים הצבעוניים. זה ללא ספק המקום הכי נקי ומסודר שראינו בכל הודו. עד שהתרגלנו ללכלוך, לא חבל?
על גג הבית של וינוד שני חדרי שינה למתנדבים, וחדר פעילויות שיחד עם מרפסת הגג משמש כצהרון לילדי הכפר. חדרון נוסף מתגלה כמטבח ואנחנו בעננים; כבר חודשים חולמים על ארוחה פשוטה של חביתה וסלט, כמו בארץ. רק למחרת אקלוט את משמעות הדבר: אחרי שהתרגלנו לעובדה שעיקר זמננו מוקדש למשחקי קלפים בזמן שמחכים לאוכל במסעדה, השגרה החדשה שלי תהיה לעמוד חצי יום במטבחון הקטנטן כדי להכין ארוחות בוקר, צהריים וערב, ובחצי השני לשטוף כלים ולתכנן מה אפשר לאלתר לארוחה הבאה מהמצרכים שבמכולת. אבל בינתיים אנחנו מתלהבים מהמרפסת שמרגישה לנו ישר כמו בית (ובאמת היא בגודל של כל הדירה התל אביבית שלנו), מהנוף שמקיף אותנו ובעיקר מוינוד המקסים שגם מסביר לנו הכל וגם דואג שיהיה לנו ממש נוח (כולל להעלות לנו במדרגות אינספור דליי מים רותחים למקלחת).
אז מה עושים בהתנדבות? בכל בוקר אנחנו צועדים עם וינוד לאחד מבתי הספר בכפר, שם אנחנו מלמדים במשך שעתיים. וינוד נמצא איתנו כל הזמן כדי להסביר ולתרגם (רוב הילדים לא יודעים אנגלית), ובגדול בלעדיו לא היינו מצליחים לעשות כלום. ביום הראשון היינו קצת בהלם והסתפקנו במשחקי חברה מאולתרים (“7 בום” הולך פה חזק. ותכלס זה תרגול משולב של לוח הכפל ואנגלית). למחרת כבר נזכרנו שאחד מבינינו מורה ידוע למתמטיקה (רמז: ממש לא אני) והגיע הזמן להשתמש בכישוריו. המורה משתלט בקלילות על הענין, ועם קצת תכנון מקדים אנחנו מגיעים בימים הבאים לבית הספר מצויידים בהפעלות מתמטיות שכל הילדים, כולל שלנו, עפים עליהן.
לא התנדבו פה לפנינו הרבה משפחות עם ילדים, אז הבנות הופכות לאטרקציה רצינית. כולם רוצים לשבת לידן ולשחק איתן ובסוף כל יום לימודים – לא לגמרי ברור למה – כולם עומדים בתור כדי לקבל מהן חתימות. הן מצדן לא מתאוששות ממראה התלבושת האחידה מכף רגל (אותן נעליים!) ועד ראש (שיער אסוף עם שתי צמות וגומיות בצבע לבן!), ולא מאמינות שילדים בני גילן מוכנים לצאת מהבית לבושים בחולצות מכופתרות עם עניבות, מכנסיים מחוייטים או שמלות והכל עם חגורות תואמות. כל האאוטפיט הזה כמובן בחום אימים, בכיתות שאי אפשר אפילו לחלום בהן על מאוורר. בואו, בארץ זה בחיים לא היה עובד. ואגב דברים שלא עובדים בארץ, פה התלמידים מקשיבים ולא מוציאים הגה כשהמורה מדבר, עומדים בשורות ישרות במסדר הבוקר בחצר בית הספר, ושומו שמים – אין להם בכלל טלפונים ניידים.
מבית הספר אנחנו חוזרים לבית, מכינים ארוחת צהריים והבנות מציירות וקוראות. ואז, בדיוק ברגע בו סיימנו עם כל האוכל והכלים והדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו זה לגרור את עצמנו למיטה לשנ”צ – מתחיל הצהרון.
מה זה הצהרון? בדייקנות מופתית מופיעים פתאום ילדי הכפר, מלאי אנרגיות ובכל הגילאים, לשעתיים של צהרון. תוך דקות המרפסת מלאה ילדים ויאללה, לעבודה. מה עושים איתם? משחקים, הפעלות, לימודים. בקיצור, מה שבא לנו.
לאור אי לקיחת האחריות שלי על שיעורי הבוקר בבית הספר, החלק הזה של היום מוטל עלי. בהתחלה אני די מודאגת – אחרי הכל הקריירה שלי בתחום החינוך נגדעה באיבה בגיל 17 כשהייתי המדריכה הגרועה ביותר בתולדות קייטנות נווה נופש, ובכלל מה לי ולהפעלות של ילדים – אבל למזלי הבנות מצילות את המצב. למרות פערי השפה הן מיד מתחברות לילדים, מלמדות אותם לסובב את חישוקי ההולה הופ שלנו, בונות איתם מגדלי קלפים או סתם מתרוצצות ומשחקות תופסת. מפה לשם אנחנו מתחילים לשחזר כל מיני משחקי ילדות שהדחקנו כמו 1,2,3 דג מלוח, תיפסוני, אקוואקווה-דלה-אומה או איך שכותבים את זה וכמובן המון 7 בום ונגזרותיו (6 בום, 8 בום… הכל הולך). הילדים מצדם מלמדים אותנו משחקים הודיים מצחיקים, ובין לבין אני מתחזה למורה להתעמלות ועושה עם הילדים קצת מתיחות, קפיצות ותרגילי תנועה.
לשמחתנו, תמיד בשלב זה או אחר של הצהרון כל הילדות נעמדות במעגל ומתחננות שנשמיע מיוטיוב כל מיני שירים הודיים; ברגע שהמוזיקה מתחילה כולן רוקדות בהתלהבות ואנחנו מבלות את יתרת אחר הצהריים במעגל, רוקדות ביחד. הכי פשוט והכי כיף. ואיפה הבנים? לא ברור. איך שמתחילה המוזיקה הם מתאדים מהאיזור.
אז אנחנו מלמדים בבוקר בבית הספר, ואחר הצהריים מקיימים מעין בית פתוח (או יותר נכון גג פתוח) ומארחים את ילדי הכפר. וחוזר חלילה. קצת מתיש אבל הכי מספק בעולם. הבנות, שכבר שכחו מה זה בית ספר, פתאום מוצאות את עצמן מוקפות בחברות ומאושרות בכל שניה שאנחנו פה. לקראת הערב וינוד צריך ממש לסלק את הילדים, לצערם וגם לצערן של הבנות שמוכנות להמשיך לשחק לנצח.
אנחנו מרגישים כאילו חזרנו אחורה בזמן. אין לאף אחד מהילדים טלפון נייד או מחשב או אייפד, הרי בקושי חשמל יש פה, אז אחר הצהריים במקום לשקוע במסכים הם פשוט מתרוצצים בין הבתים, משחקים תופסת, שרים ורוקדים. תדמיינו מפגש דומה בארץ, בו כל ילדי השכונה נפגשים אחר הצהריים ופשוט רוקדים במשך שעות במעגל. דמיוני לגמרי.
ובין לבין: בזמן הפנוי שלנו אנחנו רובצים במרפסת, אוכלים, שותים צ’אי ומשחקים מול הנוף. השקט והשלווה מופרים רק על ידי מסוקים צבאיים שנוחתים מדי פעם באמצע הכפר, ואם יש לנו מזל גם מצניחים צנחנים (אמיתיים! כאלה שמרחפים לאיטם ואז מתרסקים על האדמה) בשדה שלידנו. מסתבר שאנחנו לא רחוקים מגבול סין ומשום מה צבא הודו נערך לקרב; חבל שאף אחד לא עדכן אותם שספק אם הצנחנים הם אלו שיכריעו את המלחמה הבאה.
אז מה עוד קרה לנו בגאוצ’ר? ואיך זה נגמר? ובכלל, דרכנו לאן?
כל זה, בפוסט הבא 🙂