נשמע מצחיק שצריך להסתגל לגן עדן. אבל צריך. אנחנו שבועיים בגואה, אחרי שהתמקמנו בחוף פאטנם. קמים כל בוקר, הולכים לצ’אי שופ לאכול סמוסה וסנדוויץ’ עם חביתה ולשתות צ’אי. אחר כך רובצים רוב היום במסעדה של Sea Land – הגסט האוס המעולה אליו עברנו. כן, לקח לנו כמה ימים לקלוט שאנחנו משלמים מחיר שערורייתי לחדר החשוך ומלא היתושים שהזמנו מראש מהארץ, ונשברנו סופית אחרי שזחל ענק ושעיר נחת מהתקרה של השירותים ישר לתוך האסלה ונתקע שם שעות (כי המים באסלה לא באמת יורדים).
קוראים, עושים שיעורים, אוכלים המון. את התפריט מכירים כבר בעל פה. אחר כך נחים. קצת ים. קצת טיולים על החוף. ושוב אוכלים. ושייקים וצ’אי ואז כבר ארוחת ערב. ושוב חלף עוד יום בלי שהלכנו לבית הספר הסמוך ליוגה לשאול מתי יש שיעורים. ובלי שהלכנו לבדוק מה יש במסעדות בקצה הדרומי של החוף. בוהים בים. אפשר לבהות שעות בים. אתמול אפילו ראינו דולפינים.
הבנות מתרוצצות חופשי בחוף הים, למדו להתרחק מהכלבים בחוף (אחרי כל האזהרות מכלבת והסירוב שלנו לקבל בארץ חיסון, למרות המבט המאיים של האחות) ואפילו הולכות לבד לשוק לקנות לנו מים. הן מתקדמות היטב בלימודי האנגלית ויודעות כבר להזמין לגמרי לבד צ’יפס, בננה שייק ואפילו פנקייק נוטלה.
הטיול היומי על החוף
הצ’אי שופ. משום מה העיצוב מזכיר לבנות בית כלא
ארוחת בוקר בצ’אי שופ
כבר נראה לנו הגיוני שיש צפרדע בכיור כשבאים לצחצח שיניים. ושאין בחדר הרחצה בכלל גג והוא פתוח לשמים, ושאם יש רעש משונה מהאמבטיה כנראה שזה קוף.
תקרה במקלחת זה אוברייטד
צפרדע אורחת במקלחת
כל לילה יש זיקוקים בחוף. בהתחלה חשבנו שזה חג כלשהו אבל מסתבר שזה פשוט ממש זול פה, אז כל מי שבא לו קונה זיקוקים ועורך מופע פרטי. זה מסביר את זה שחלק מהזיקוקים בכלל לא מתרוממים ומרחוק נראה כאילו התפוצצו יחד עם המפעיל שלהם.
האוכל ההודי פה מעולה. אנחנו מתעלפים מכל מנה, הבנות עוד נוטות לכיוון הצ’יפס והפסטה אבל מתחילות להתרגל, אוהבות מומו טיבטי ומתות על דאל (למרות שטוענות שהדאל שסבא מכין טעים יותר) וכמובן אורז ונאן.
יש פה הרבה משפחות שגרות בחוף, לא מעט ישראלים. אבל איכשהו אנחנו לא ממש מרגישים קשורים אליהם, אולי כי כולם פה לתקופות ארוכות ומכירים אחד את השני ואנחנו כמו הילד החדש בכיתה שעוד ממש לא מבין מה מקומו.
וככה עברו שבועיים תוך שניה וחצי, בלי שבכלל שמנו לב. אני מנסה לחשב כמה אחוזים זה מהחצי שנה של הויזה להודו ולא מצליחה. אנחנו גם עוד לא ממש קולטים שאנחנו בהודו, התחושה פה היא כמו של נופש בתאילנד רק עם חדרים עלובים יותר ומקלחת בדלי. חושבים לנסוע מפה, אבל קשה לקבל החלטות גורליות עם שייק ביד מול השקיעה.
בסוף אנחנו מחליטים לצאת מפה, לפני שהמוח שלנו יפסיק לתפקד באופן בלתי הפיך. היעד הנבחר: Hampi. שמענו שמאוד יפה שם, אבל לא בטוח שיש מה לעשות שם עם הילדים. וגם אמור להיות שם ממש ממש חם. ויתושים. מחליטים בכל זאת לנסוע, הגיע הזמן להתחיל את הטיול. חייבים לראות את הודו האמיתית, שמחוץ לבועת התיירים פה בחוף.
אוף, שוב יש זיקוקים?
שקיעה מהמרפסת