לפי הלונלי פלנט שאנחנו משום מה מתעקשים לסחוב איתנו (כנראה היחידים בהודו שמחזיקים במוצג הארכיאולוגי הזה), צ’נאי זו אחת הערים היותר מזעזעות. אנחנו דווקא נהננו. כנראה יש לנו קטע עם ערים, אולי געגועים לתל אביב, או שפשוט אנחנו מתלהבים מזה שיש פתאום בכל רחוב שפע של דוכני אוכל מקומי מעולה וזול. מדמיינים שאנחנו אהרוני וגידי בטיול קולינרי. בקיצור, הצטערנו שנשארנו שם רק לילה אחד עד הטיסה לראג’אסטן.
משום מה בנינו על ארוחת צהריים בשדה התעופה בצ’נאי לפני הטיסה, אבל לצערנו דווקא שם אין שום אוכל הודי מלהיב. הבנות איתרו מיד פיצה אבל אנחנו, המבוגרים שבחבורה, מסרבים לאוכל מערבי משעמם. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בדוכן של פאסט פוד טיבטי לכאורה, עם מומו (מעין דים סם, עם ירקות בפנים) למנה ראשונה, ווג’ בורגר (שמתגלה כאותם כיסונים בדיוק, רק הפעם בתוך לחמניה עם רוטב ירוק זוהר אבל טעים) למנה עיקרית, ושוב מומו – הפעם עם מילוי שוקולד מוזר וקצת מבחיל – לקינוח שאנחנו לוקחים איתנו לטיסה.
בניגוד לטיסה הקצרה והקלילה (ולמי שמעזה להתלונן אנחנו מזכירים את החלופה, עשרות שעות ברכבת בלי מזגן), הנחיתה בראג’סטאן מתחילה לא משהו. בנסיעה במונית משדה התעופה של אודייפור לעיר עצמה, אנחנו רואים בעיקר נוף מדברי שומם ובתים הרוסים. זה מרגיש כאילו אנחנו בתוך סט של סרט מלחמה אמריקאי אי שם באפגניסטן, אפשר ממש לדמיין את הרעש של המסוקים ואת חיילי המארינס מסתערים.
כשנהג המונית מוריד אותנו רחוק מהמלון בטענה שאסור למכוניות להכנס לרחוב, וגם דורש יותר כסף ממה שסיכמנו, אנחנו עדיין סבלניים. לא נורא, נמשיך בריקשה. אחרי דקה בדיוק אנחנו קולטים שהוא עבד עלינו והרחוב מלא מכוניות. אחרי עוד 10 שניות אנחנו קולטים שגם נהג הריקשה עבד עלינו, ולקח על נסיעה של דקה וקצת מחיר שערורייתי. טוב, מנסים לנשום עמוק ומזכירים לעצמנו שאמנם 100 רופי זה מחיר של מנה במסעדה אבל זה גם בסך הכל 6 שקלים. כשבעל המלון התפלא שבאמת ציפינו שישמור לנו את החדר (שהזמנו מראש!), והודיע שהכל תפוס אבל במקרה יש מקום במלון הצמוד שבבעלותו שעולה כפול, אנחנו כבר ממש מתעצבנים ותוהים אם כולם פה נוכלי-על. מה היה לנו רע בדרום הודו?
אחרי שקצת נרגענו, אנחנו מתפנים לאודייפור עצמה. אנחנו מתמקמים במלון מינרווה, בעיר העתיקה ליד האגם. המלון נמצא בין סמטאות צרות ומקסימות, שאנחנו מתקשים לראות בגלל הקושי לשרוד את ההליכה בין המוני הריקשות, האופנועים והמכוניות ששועטים שם במהירות מעוררת אימה. אין מדרכות וכולם פשוט נוסעים וצופרים בו זמנית. אם אתה לא נצמד לקיר, אתה בוודאות נדרס. הבנות לומדות די מהר את חוקי המשחק, וכל יציאה מהמלון נראית כמו פעילות אתגרית שכוללת בין היתר זינוק לתוך חנויות, הצמדות לקירות וחציית הכביש בריצה מבוהלת.
המלון עצמו מתגלה כמעוז הישראלים בעיר, כולל שלטים בעברית בהם כתוב “אסור לעשן באנגים” (ומתחתיהם חבורות של בני 20 וקצת יושבים ומעשנים מכל הבא ליד), ומסעדה עם שקשוקה ומלאווח ועוד כל מיני מנות שלא ברור למה שמישהו יטרח לטוס עד להודו כדי לאכול.
כבר יותר מחודש לא ראינו אפילו ילד אחד, ופה אנחנו פוגשים במלון משפחה ישראלית עם לא פחות מארבעה ילדים. החיבור המיידי מזכיר לנו כמה הבנות צריכות חברים בני גילן. מי עוד ילמד אותן להחליק על המעקה במלון במקום לרדת במדרגות, לשחק משחקי קלפים על הגג עד אמצע הלילה, לדרוש 10 רופי מכל הודי שמבקש סלפי, להיות גיבורות ולהמשיך לאכול בלי להתלונן גם כשהאוכל חריף, ולהתגלגל מצחוק במקום להקשיב לשיעורי חשבון שאבא מעביר?
יותר מזה, אנחנו קולטים כמה המפגש עם משפחה מטיילת נוספת משמעותי עבורנו. סוף סוף יש עם מי לדון בסוגיות כבדות משקל כמו מה יותר גרוע – רכבת או אוטובוס לילה, איזו מסעדה הכי קרובה למלון ואפשר להגיע אליה בלי להידרס, ואיך שוב קרה שאנחנו כבר שבוע בעיר ועוד לא עשינו כלום חוץ מלאכול ולשחק טאקי. אנחנו יושבים ביחד בלילה אחרי שהילדים הולכים לישון, ומבינים שמאחורי כל משפחה מטיילת יש סיפור, דרך אחרת להתנתק מהשגרה ומהחיים בארץ ולצאת למסע בלתי ידוע, וקשיים אחרים לגמרי להתמודד איתם. מרגישים שיש חוט בלתי נראה שקושר בינינו ויחזור ויפגיש אותנו, אי שם בהמשך הדרך.
הגענו לאודייפור ממש לפני חג ההולי, החג הידוע לשמצה בו כולם מעיפים זה על זה אבקות צבע זרחניות ומים ובאופן כללי משתוללים ברחובות. מסתבר שהחגיגות נמשכות יומיים; ביום הראשון יש בעיקר מדורות ענק, וביום השני כל העניין עם הצבעים.
בערב הראשון הלכנו לראות את החגיגה המרכזית, ליד המקדש. התחושה היא כמו בטקס של יום העצמאות אבל על ספידים, מנוהל על ידי חבורת מטורפים חסרי אחריות שבארץ היו נשלחים לאשפוז או לכלא או גם וגם. באמצע הכביש בנו קונסטרוקציה רעועה מעץ וקש, בגובה של בניין, ובשביל האקשן הטמינו בתוכה עשרות נפצים. צמוד למטען החבלה הזה הקימו במה ועליה במשך שעות היו הופעות הזויות לחלוטין. זה התחיל עם מנחה שלבש משהו ביזארי בלתי ניתן לתיאור והתעקש כל הערב לעמוד על הבמה על סקייטבורד חשמלי עם אורות מהבהבים, והמשיך לכוכב הערב – זמר מוזר עם פיאה ואקדח, שדומה באופן חשוד לאלוויס פרסלי – ששר בלי שום התאמה לפלייבק. בין לבין עלו לבמה לרקוד כל מיני ילדות הודיות שנראה שהתכוננו שנים – אם לא כל חייהן – לערב הזה, מה שלא הפריע לקהל לנסות לקלוע ישירות עליהן את זיקוקי הקונפטי ולמנחה לקטוע כל אחת מההופעות באמצע, סתם כי בא לו להזמין תיירות בלונדיניות שיעלו לבמה. תוסיפו לכל זה הפסקות חשמל מדי פעם, עמודי תאורה מתנדנדים שבדרך נס לא נפלו על הקהל, מאות זיקוקי קונפטי בלי הפסקה שלפחות פעמיים הודלקו מהצד הלא נכון והתפוצצו ישר בפרצוף של המפעיל, וכמובן כל מיני אנשי דת שיוצאים מהמקדש כשהם מרוחים בצבעים ומנפנפים בקטורת ונוצות.
חיכינו שעות מול ההופעות ההזויות, בתחושות מעורבות של צחוק ואימה, אבל שום דבר לא באמת הכין אותנו לשיא הערב: הדלקת המדורה. מיד עם תחילת הבערתה קלטנו גם את כמות חומרי הנפץ שיש בתוכה וגם את הרדיוס הנרחב בו הם מתפוצצים, ונמלטנו על נפשנו. ככה זה נראה ב-live, עד הרגע בו יצר ההישרדות גבר על יצר התיעוד, ופשוט ברחנו:
אחרי הטירוף של הערב הראשון, קצת צבעים ומים כבר לא מפחידים אותנו. לפחות לא את הבנות, שיוצאות למחרת לרחוב יחד עם שאר הילדים לקרבות צבע, וחוזרות מכוסות בצבעים מכף רגל ועד למעמקי האוזן.
אבל ללא ספק גולת הכותרת של השהות באודייפור, היא ההתנדבות שלנו במקלט לחיות בשם Animal Aid. מדובר במקלט אליו מפונות חיות פצועות לקבלת טיפול רפואי, כאשר את חלקן אי אפשר להחזיר לטבע (או לרחוב בו נמצאו) והן זוכות להשאר במקלט כל חייהן. המקום מתופעל על ידי עובדים ומתנדבים, ששמחים לכל עזרה ובמיוחד מתלהבים מילדים. אנחנו מגיעים לשם לכמה ימים, לעבודה במשרה מלאה. אנחנו משחקים עם כלבים משותקים שבמקרה הטוב זוחלים על שתי רגליים, מלטפים כלבים עיוורים, עוזרים לכלבים נכים לעשות פיזיותרפיה בכסאות גלגלים, והבנות אפילו נכנסות לבריכה ושומרות על הכלבים שיצופו בזמן ההידרותרפיה. אנחנו נחשפים לכל סוגי הנכויות האפשריים. בניגוד לקושי שלנו, הבנות משחקות בטבעיות עם בעלי חיים עם 2 או 3 רגליים ואפילו דורשות שנאמץ בישראל כלב נכה, כדי שנוכל לקנות לו כסא גלגלים פרטי שמותאם לו בדיוק, לא כמו במקלט שם עשרות כלבים חולקים את אותו כסא גלגלים.
אנחנו רואים פרות גוססות (לפי החוק בהודו אסור להמית פרות, גם לא המתת חסד. אז אין מה לעשות מלבד לנסות להקל קצת על הסבל), ומתקשים להבין איך אפשר אחרי זה לאכול בשר. אנחנו מסרקים ומנקים חמורים מלאי אבק וקוצים, מלטפים כבשים ועזים ומאכילים עגלים בבקבוקי חלב (כמובן שנתתי בטעות 7 בקבוקים לעגל הלא נכון. מה לעשות שהם דומים?). אנחנו משחקים עם שני החזרזירונים החמודים ביקום, מאיה ומרפי, שמוכיחים שחזירים אכן אוהבים להתפלש בבוץ. כל הזמן מגיעים עוד אמבולנסים עם חיות פצועות, ואנחנו שם עד רגע הסגירה למרות שחום אימים ולמרות שאנחנו מכוסים אבק ולפעמים גם קקי של עגל שלא התאפק. אנחנו לומדים בימים האלה על אהבה וחמלה ונתינה יותר ממה שלמדנו אי פעם.
כמה ימים אחרי ההולי, מגיע למלון גל עצום של צעירים שטכנית אנחנו יכולים להיות ההורים שלהם. מסתבר שעל פי מסורת ישראל, כל הישראלים מגיעים בזמן ההולי לעיר פושקר כדי לחגוג ביחד ולזרוק צבע על ישראלים אחרים. אווירה הודית אותנטית, מה שנקרא. אחרי שהם מתאוששים מתלאות החג, הם נפוצים בכל ראג’סטאן וחלק נכבד מהם נודד לכיוון אודייפור. המסעדה של המלון מתמלאת בצעירים שרובצים כל היום, רואים סרטים בלי הכרה ומחליפים חוויות על השירות בשיבטה, מה שמאותת לנו שהגיע הזמן להתקדם הלאה.
למרות שהבנות רוצות להשאר ולהמשיך להתנדב ב- Animal Aid למשך שארית חיינו, אנחנו מחליטים לנסוע מערבה למדבר – לג’איסלמר.