#16 ג’איסאלמר. Welcome to Hell

אומרים שבהודו כל דבר זה הרפתקאה. צודקים. ככל שעובר הזמן אנחנו מגלים שאף פעם אי אפשר לדעת מראש מה עומד לקרות, אפילו לגבי דברים שנראים ממש פשוטים וצפויים. מצד שני, תמיד הכל מסתדר בסוף. תרגול טוב לחיים. קחו למשל את נסיעת הלילה מאודייפור לג’איסאלמר. הזמנו מראש כרטיסי אוטובוס והתייצבנו בזמן בנקודת האיסוף. לכאורה, נותר רק לעלות על האוטובוס ולנסוע; בשבע בבוקר אתם בג’איסאלמר, הסוכן הבטיח. אז זהו, שלא.

במשך יותר משעה חיכינו לאוטובוס בנקודת האיסוף, ליד משרד נסיעות מפוקפק באיזור מפוייח בפאתי אודייפור. בכל פעם ששאלנו, האיש במשרד עשה את עצמו מברר והודיע שהאוטובוס מגיע בעוד 5 דקות בדיוק. כבר לילה אבל יש לנו סבלנות, הרי מזמן כבר הבנו שלוחות זמנים פה זה אפילו לא בגדר המלצה. בשלב כלשהו האחראי על מחדל האוטובוס עוצר כמה ריקשות, מעלה עליהן את כל ההודים שמחכים איתנו ושולח אותם לדרכם. רק אנחנו נשארים ומתחילים לתהות מה קורה, אבל אין פה אף אחד שבאמת יודע אנגלית שיכול להסביר לנו. אחרי עוד המתנה עוצרים גם לכבודנו ריקשה, מעמיסים אותנו ואת אינספור התיקים שלנו ומסיעים אותנו בכלל לצד השני של העיר, שם מחכה האוטובוס.

בשלב הזה אנחנו כל כך שמחים לראות את האוטובוס, שבכלל לא אכפת לנו שהוא ממש ישן או שהמיטות מלאות בשאריות תפוצ’יפס. נותר רק לתהות איך יתכן שהדבר הכי בסיסי – להעלות את הנוסעים על אוטובוס, בקו שנוסע מדי לילה – מצליח להיות כל כך מבולגן ומלא תקלות.

על האוטובוס כתוב בענק AC למרות שהזמנו אוטובוס בלי מזגן (כדי שנוכל לפתוח את החלונות וגם לא נקפא למוות), אבל הנהג מבטיח שהמזגן לא עובד. אנחנו מרוצים ולא ממש קולטים שזה רמז למצבו המכני של האוטובוס. העיצוב של האוטובוס מוזר, למטה רק מושבים ומעליהם מיטות סגורות בזכוכיות כמו תאי אקווריום. כנראה זה נחשב חדשני כשייצרו את האוטובוס אי שם בשנות השמונים.

ישנים בתוך אקווריום מזכוכית. לפחות לא נופלים למטה בסיבובים

אנחנו מטפסים למיטות ומקווים לישון סוף סוף, אבל ברגע שהאוטובוס יוצא לדרך אנחנו קולטים שאין לו בכלל בולמי זעזועים (או איך שקוראים לחלק הזה, נו, שאמור לבלום את הזעזועים). כל בור או מהמורה בכביש, ויש כאלו בשפע, גורמים מיד לקפיצה של האוטובוס וחבטה של הגב במיטות, שלא רק מטונפות (שוב מסתבר שהסדינים מהארץ זה הפריט הכי שימושי פה) אלא גם קשות כמו בטון. ההמתנה הארוכה לאוטובוס עושה את שלה והבנות מיד נרדמות. בכלל, בשבילן נסיעה בסליפר (אוטובוס לילה) זה כמו לונה פארק. מיטות (ועוד זוגיות!) בתוך אוטובוס זה ה-דבר בשביל ילדים, במיוחד אחרי שמסיימים לריב מי ישן עם מי. לנו רק נותר לסבול בשקט, ולהעביר את הלילה בנסיון לגלות אילו איברים הכי פחות כואבים כשנוחתים עליהם, כמו גם בתהיות – מאיפה מגיעים כל הנוסעים האלה, שעולים לאוטובוס באמצע הלילה משום מקום במדבר?

באיחור קליל של שעתיים, האוטובוס מוריד אותנו בתחנת דלק בכניסה לג’איסלאמר. רק כשאנחנו מגיעים למלון ומנהל המלון החביב מתפלא שלא פגשנו את הנהג שהוא שלח לאסוף אותנו, אנחנו קולטים שהאוטובוס פשוט הוריד אותנו במקום הלא נכון. עצר לתדלק, והחליט באותה הזדמנות להיפטר מכל הנוסעים. שתי ציפורים במכה אחת. יעילות נוסח הודו.

על הנסיעה הזוועתית מפצה המלון (Pol Haveli), שההמלצות שקיבלנו עליו מתגלות כנכונות. ללא ספק המלון הכי מפנק שהיינו בו עד עכשיו, כמו ארמון של איזה מהרג’ה עם וילונות ושטיחים ומיטות נוחות ומצעים לבנים. רק חבל שאף אחד לא הזהיר אותנו ממה שהולך מחוץ לכתלי המלון, בג’איסלאמר עצמה.

אנחנו כבר כמה חודשים בהודו ובטוחים שראינו הכל. הכל קטן עלינו. אבל ברגע שאנחנו דורכים מחוץ למלון, אנחנו בהלם. ג’איסלאמר נראית כמו אחרי הפצצה מסיבית. בתים הרוסים, דרכי עפר עם בורות וביוב שזורם בכל מקום. בצידי הדרך ילדים שנראה כאילו לא זכו למקלחת מיום שנולדו, משחקים יחפים בערימות הזבל. באויר שקט מוזר. אפשר לצלם פה סרט מלחמה בלי להשקיע אפילו רופי אחד בתפאורה.

המלון. מושלם
עד שיוצאים החוצה וזה מה שרואים

 

 

 

 

 

 

ג’איסאלמר, הרחוב הראשי. מזל שהתמונות לא מעבירות את הריח
מבט מגג המלון. אז ככה נראית השכונה מלמעלה

אנחנו קולטים שהפעם זה אמיתי. אנחנו בג’יפה של הג’יפה. מעל העיר מתנוסס מבצר ענק ומרשים, אבל העיר עצמה מחרידה. בכל מקום בו היינו בהודו יש חיות ברחוב, אבל לא בכמויות האלה. נראה שיש בעיר יותר פרות, עזים וכלבי רחוב מאשר בני אדם. זה נחמד בתיאוריה, אבל העיר מלאה בחרא של כל החיות ויחד עם החום הכבד יש פה סרחון בלתי נתפס. עם הביוב שזורם בכל מקום, מליוני זבובים, פחי אשפה מלאי עשן שלא ברור מה שורפים בהם 24 שעות ביממה והמוני צוענים שנראה כאילו יצאו מאיזה סרט אימה, אפילו הליכה למכולת לקנות מים הופכת לאתגר.

אנחנו הולכים בין ערימות הזבל ומשננים עם הבנות את המנטרה “לא ליפול לג’ורה”, בתקווה שנצליח לחזור בשלום למלון. הרחוב כל כך מטונף שצריך לשטוף את הסנדלים והרגליים בכל פעם שרק דורכים בחוץ. ובתוך כל הסרחון הזה ניצב המלון שלנו, מפואר ומצוחצח. ניגוד בלתי נתפס.

הדרך למכולת. רק חוצים את עדר הפרות וקופצים מעל הביוב, ואנחנו שם
גמל רחוב. גם כאלה יש פה

למחרת אנחנו יוצאים ליומיים של ספארי במדבר. כהפקת לקחים ממקרה “פיני” במונאר החלטנו להסתמך על המלצות אמינות מיד ראשונה בלבד, ויצאנו לטיול שבעל המלון מארגן. כמובן שצדקנו. הכל מאורגן ומתוקתק על ידי נהג הג’יפ שלנו, שמפגין מולטי-טאסקינג מדהים ויודע בו זמנית גם להדליק מדורה ולבשל, גם להכין צ’אי ולשיר ואפילו לארגן לכולנו מיטות ומצעים באמצע המדבר. חוץ מלכסות אותנו בלילה (שגם את זה הוא כמעט עשה), הוא דואג להכל.

הנופים במדבר, לא רחוק מגבול פקיסטן, בלתי נתפסים. רק על רכיבת הגמלים שכלולה בדיל אנחנו מוותרים, לאחר שהבנות מחליטות שלא משתפים פעולה עם מיזמי “בואו נתעלל בחיות בשביל לשעשע תיירים”.

בדרך למדבר. אפשר לחזור לנשום
עוצרים בדרך בכפר שננטש בגלל קללה מסתורית. אפשר ממש לדמיין את החיים פה
חול וילדים, שילוב מושלם. לו רק היו כאלו דיונות במרכז תל-אביב
ועידת פסגה. הפעם נרוץ או נתגלגל?

קצת מעייף, החול הזה. מוצאים את הבנות לפי העקבות
אז זהו, שלא. אנחנו מוותרים על הרכיבה ונפרדים משיירת הגמלים

אנחנו חוזרים מהטיול במדבר לג’איסלאמר, ומנסים לשמור על הגישה החיובית. משכנעים את עצמנו שזה חלק מהחוויה, וכן, יש אנשים שחיים בבתי בוץ וקש בין תעלות ביוב פתוחות. ולא יזיק להראות לבנות שיש ילדים שבשבילם אפילו מקלחת זה חלום רחוק, אולי זה יכניס קצת פרופורציות לדיוני ה”מתי יהיה לי חדר לבד”.

אנחנו הולכים לטייל במבצר העצום שמעל העיר. אבל הדרך לשם, שעוברת בשוק מלא בילדים צוענים שיושבים על האמהות שלהם בתוך ערימות זבל וזבובים, מכווצת לנו את הבטן.

המבצר. מרחוק לא רואים את הלכלוך
בדרך למבצר. יש פה יותר פרות מחתולי רחוב בתל-אביב

אנחנו מבקרים גם בקברים העתיקים של המהראג’ות, מחוץ לעיר. באמת מרשים אבל לרוע מזלנו בדיוק מתקיים טקס הלוויה שכולל שריפת גופה. האם היקום פשוט משתעשע בנו, כי החלטנו לא לנסוע לורנאסי אחרי ששמענו שזו עיר מטונפת ששורפים בה גופות?

בדרך לקברים העתיקים. רק אחר כך נראה את העשן ושאריות השיער ונבין מה הולך פה
שקיעה בקברים של המהרג’ות. כולם עומדים ומסתכלים על ההלוויה

הבנות מתייחסות לכל מה שקורה פה די בטבעיות, בטח יותר מאיתנו. אבל לנו זה יותר מדי עוני, סרחון, עשן ולכלוך. מזל שיש מסעדה בגג של המלון ולא צריך לצאת כדי לאכול. בדרך נס אנחנו מצליחים למצוא כרטיסים לרכבת לילה לפושקר, ועוזבים את העיר בלי להסתכל לאחור.

Facebook Comments