כבר אחרי חצות. לא אכפת לנו מה השעה, העיקר לצאת מג’איסאלמר. עולים לקרון, מוצאים את הדרגשים שלנו ומתחילים להתמקם. פתאום מופיע מאנו, בעל המלון. הוא בא כדי לוודא שהסתדרנו ברכבת, ולא ידע באיזה קרון אנחנו אז עבר לכל אורך הרכבת עד שמצא אותנו. אנחנו נפעמים מכמה שבאמת אכפת לו, כנראה אין עוד בכל העולם מישהו שיהיה מוכן לעבור בשבילנו בכל כך הרבה קרונות של רכבת הודית. בטח שלא באחת בלילה. לג’איסאלמר כנראה כבר לא נחזור בגלגול הזה, אבל אם אתם נקלעים לשם רשמו לפניכם: מלון Pol Haveli.
אחרי הפרידה הנרגשת ממאנו אנחנו מתחילים להתמודד עם המציאות, שכוללת בעיקר דרגשים מכוסים בחצי סנטימטר אבק שחור, כאילו אף אחד לא ישב עליהם מאז השלטון הבריטי. אבל אפילו לכלוך של רכבת הודית לא עומד בפני חבילת מגבונים לתינוקות (קצת מדאיג, כשחושבים על זה) ומתחת לאבק מתגלים דרגשי התכלת. אנחנו פורשים סדינים ומנסים לישון. דרך החלונות הפתוחים נכנסים גם יתושים וגם ריח מסריח. לא נורא, כשנצא מג’איסאלמר הכל יעבור. באופן מפתיע הרכבת מתחילה לנסוע בדיוק בזמן, ואנחנו בדרך לפושקר.
אני מציצה לראות אם הבנות נרדמו ושוב דופקת את הראש במאוורר התקרה. לא ברור איך זה קרה אבל אני בדרגש העליון, וכל פעולה שאני עושה מסתיימת במפגש של הראש שלי עם המאוורר. לא שאני מתלוננת, היה לנו מזל שבכלל מצאנו כרטיסים לרכבת. אמנם רק במחלקה הכי עלובה, אבל היי, אנחנו כבר רגילים. וגם במחלקת ה- Sleeper הידועה לשמצה, זו עדיין דרך התחבורה המועדפת עלינו. אין טלטולים, אין בחילות, אפשר להסתובב בזמן הנסיעה, יש שירותים (אם לא נחנקים מהסרחון אפשר אפילו לראות דרך החור את המסילה, אטרקציה רצינית לילדים) והנהג לא צופר כל הדרך כמו משוגע. בקיצור, מושלם.
בתא הסמוך חבורת צעירים הודיים עם תסרוקות אופנתיות הודו סטייל, עמוסות בג’לי. למרות שכבר אחת וחצי בלילה, האור אצלם דולק. אני מציצה דרך רשת המתכת שמפרידה בין התאים ורואה שכולם שומעים מוזיקה ורואים סרטים, כל אחד בנפרד בטלפון שלו. חלקם מצטופפים שניים במיטה. יאללה, לכו לישון. בסוף הם מכבים את האור.
אנחנו ישנים ממש טוב. כל כך טוב שרק למחרת בבוקר – כשהבנות ירצו לשחק ויגלו שמשחק הקלפים נעלם יחד עם התיק של אחת מהן – נקלוט שבלילה גנבו לנו תיק. מסתבר שהיינו שאננים מדי. בכל התקופה בהודו אנחנו מרגישים מאוד בטוחים, אז נרדמנו בשמירה, כמו שאומרים. עלינו לרכבת והנחנו את כל התיקים הגדולים בערימה, על מיטה פנויה לא רחוק מאיתנו. לרגע לא חשבנו לקשור אותם. את תיקי הגב הקטנים כל אחד הניח בקצה הדרגש שלו, לכיוון המעבר. כן, איפה שהרגליים. ככה הלכנו לישון.
למזלנו – מקרה מובהק של יותר מזל משכל – הגנב סרק את שלל התיקים ומשום מה החליט לקחת רק את התיק של אחת הבנות, שישנה בדרגש הכי נמוך. לא את תיק הגב שלי, למשל, בו היו מחשב נייד, טלפונים, ארנק עם כרטיסי אשראי וכמובן כל הדולרים שלנו, הרי לא נוח לישון עם חגורת כסף. ולא את התיק עם המצלמה החדשה שקנינו לטיול. ולא את התיקים עם מכשירי הקינדל שלנו. איכשהו, מכל המבחר שלפניו, הגנב בחר לקחת תיק בו היו רק זוג גרביים משומשות, קלפים, ספר בעברית על הודו ובובת כלבלב מפרווה שצריכה כביסה דחוף. זה בעיקר עצוב, כי עד עכשיו הרגשנו בטוחים לחלוטין ובבת אחת הלכה התמימות. ועוד לגנוב תיק מילדה קטנה. מצד שני, עם העוני הבלתי נתפס שיש פה וכפרי הפחונים והאוהלים שאנו רואים לצד המסילה, ברור שיהיו גם כאלו שיגנבו. בכל מקום יש גנבים.
על אובדן הגרביים אנחנו מתגברים בקלות, כשבאופן בלתי מוסבר עולה לקרון מוכר של גרבי ילדים; רק בהודו זה יכול לקרות. תיק? נקנה חדש הרבה יותר יפה בפושקר. אבל כלבי פרווה לא מוכרים ברכבת וממילא בכל העולם היה רק בדיוק אחד כזה מיוחד, שאיתו היא ישנה תמיד, בכל לילה ובכל מקום. העצב רב, ההסברים שלנו – שלפחות ילד הודי יקבל היום בובה, כנראה היחידה בימי חייו – לא ממש עוזרים, ובלית ברירה אנחנו שולפים את תכנית המגירה ומבטיחים לאמץ כשנחזור לישראל גור חתולים חדש. זה מפסיק מיד את הבכי ומחליף אותו בדיון צוהל על שם החתול (גזר, למי שמתעניין).
בצהריים אנחנו מגיעים לפושקר. אנחנו מותשים ממאורעות הנסיעה אבל במלון מחכים לנו חברים – משפחה עם ארבעה ילדים שכבר פגשנו פה בהודו – והשמחה רבה. כשאנחנו מגלים במלון משפחה נוספת עם ילדים, אנחנו מבינים לעומקו את הביטוי ילדים זה שמחה. במסע כזה, אין דבר משמח יותר מלמצוא עוד ילדים. ובכלל, כשפוגשים משפחה אחרת שמטיילת, היחסים ממריאים מאפס למאה במהירות שיא. פתאום אוכלים ביחד, ישנים באותם גסטהאוסים והילדים מתרוצצים ביחד יחפים ברחובות ועושים ביחד בלאגן במסעדה עד שהאוכל מגיע. נוצר קשר קרוב, שיחות נפש אל תוך הלילה, התייעצויות. קובעים איפה ניפגש בהמשך.
בתוך חבורת הילדים, אנחנו רואים איך הילדות פורחות וגדלות לנגד עינינו. לומדות איך לרוץ יחפות בעיר על המרצפות הלוהטות, איך ללכת לבד לשוק ולהתמקח על המחירים, איך להקיף את האגם בלילה בריצה, איך להיות עצמאיות. בפושקר, בפעם הראשונה, אנחנו משחררים לגמרי.
המלון שלנו ממש על גדת האגם, יש בו חצר פנימית ענקית עם צבים ואפילו בריכת שחייה (Radhika Palace Hotel; אמנם רחוק מלהיות ארמון, אבל מומלץ ביותר). העיר מקסימה. המסעדות מעולות. אפילו התרגלנו לזה שצריך ללכת יחפים כל הזמן, כי האגם קדוש ואסור לדרוך לידו עם נעליים. חוץ מהקופים שמסתכלים עלינו במבטים מפחידים כשאנחנו חוצים את הגשר לכיוון העיר ומדי פעם מנסים לגנוב מאתנו בננות, הכל מושלם. אנחנו מחליטים לוותר על הרצון המוזר שהיה לנו לטייל בעוד ערים בראג’אסטן, ומחליטים להשתקע פה קצת.
